שמי גד קופרט, גוייסתי למילואים בדרגת סמל, מספר אישי 2047096.

במלחמת יום הכיפורים גויסתי כחובש קרבי בגדוד התותחנים בצוות של מספר חובשים, כולל רופא ואמבולנס. בשלב הבלימה, לאחר שאריק שרון כיתר את ארמייה השנייה והשלישית, הגדוד נתן חיפוי לכוחות שהיו בחזית (כמו שריון וחיל רגלים). לאחר שחיל ההנדסה הקים את הגשר, חצינו את תעלת סואץ. מספר ימים התקדמנו בהתאם לכוחות שנעו בחזית.

לאחר מספר ימים, כאשר בתקדמנו לכיוון העיר סואץ, באחד הימים שהתמקמנו ללינת לילה, כאשר ברצוני לציין שהיה טור של משאיות עם תחמושת ודלק בכמויות עצומות, הופיעו לפתע מספר מיגים-21 מצריים ולא הספקנו להתמקם, ואז הם הורידו פצצות על הכוח. כתוצאה מכך היה קטל גדול, נהרגו עשרות חיילים ורבים נפצעו. אני כחובש והצוות שהיה (כולל הרופא) היינו עדים למראות והיינו חייבים לפעול במהירות ולתת מענה לפצועים הקשה ולדווח לתאג"ד.

המראות שנתגלו לעיניי זכורים לי עד היום, וקשה להתנתק מהם. לאחר שעשינו מיון ופינוי של הפצועים, ניגש אליי חייל מהגדוד (שהיום אני מבין שהוא היה בעצם הלום קרב) ואמר לי שהוא רוצה להתפנות משדה הקרב. אמרנו לו שמתפנים רק הפצועים ואין באפשרותנו לפנות אותו, כי בעצם הוא לא פצוע פיזית. אז החייל לקח את נשקו האישי וירה לעצמו ברגל ואז בעצם פינו אותו. בזמנו לא ידענו שמדובר בפוסט טראומה ולא ייחסנו לזה חשיבות ואילו היום אנו מבינים שמדובר בפוסט-טראומה וזו פגיעה קשה מאוד אף יותר מפגיעה פיזית.

הגדוד נשאר מתחת לג'בל עתקה (מסמוך לעיר סואץ) ואני השתחררתי לאחר 6 חודשים, כלומר לאחר שכל הכוחות שהיו במצרים חזרו לישראל. ברצוני לציין שהיו איתי בצוות הרפואי נהג אמבולנס בשם אברהם לב, והחובשים אנוכי גד קופרט, דוד חבשה, ומנחם זיכרמן ופרופ' עמירם ברעם.