מעגל שנותר פתוח

את טננבאום הכרתי כששירתי בגדוד 189 במלחמת "ההתשה". לאחר שסיים את טיפוליי הבוקר בטנק ולפני יציאתו לשטח, קפץ אליי למאהל השלישות, כי הייתי הפקידה שחיפש, הממונה על רשימות החיילים המיועדים לקורסים. טננבאום הגיע אליי כדי לבדוק , אם אושר לו לצאת לקורס מט"קים. מקצת מידע ידעתי שהוא "ירוק" בצבא, אך התרשמתי מתוך עיניו הבורקות שהוא חדור מוטיבציה. הרגשתי שבתשובתי השלילית, אכזבתי אותו. הוא יצא מ"מאהל עם פנים נפולות. "אל תדאג!", הספקתי לצעוק לעברו, "מחר אולי השמש תזרח לך". "תודה על העידוד", זרק.

גדוד 189 היה גדוד ניסיוני, ולאחר שמונה חודשים פורק. עם השחרור שלי, למדתי את מקצוע הפיזיותרפיה. ואז פרצה מלחמת יום הכפורים. נחושה להתנדב, פניתי לבית הספר שבו למדתי. שאלתי על בית חולים שזקוק לפיזיותרפיסטית. למחרת קבלתי תשובה שבב"ח "איכילוב" בת"א זקוקים לפיזיותרפיסטים. הסכמתי. ביתו של אחי ריק, ושם אוכל ללון. למחרת נסעתי ל"איכילוב", והוצבתי ב"מחלקת הכוויות" בבית החולים.

המלחמה הייתה בעיצומה. למחלקת הכוויות החלו להגיע החבר'ה שקבלו ראשונים את מכת האש. המחלקה הייתה עמוסה. גושי פחם חנוטים בתחבושות מוטלים במיטה. לא ניתן היה לזהות צלם אנוש, מחוץ לעיניים מבוהלות ששוטטו על פני החדר. כל תא הכיל מכשור החייאה ועירויי נוזלים, ומתוכו בקעו גניחות כאב. בכל בוקר נכנסתי למחלקה לבושה חלוק ונעלים סטריליות, וכפפות. במחלקה, היו שבע מיטות טיפול, ומול תחנת האחות -חדר אמבטיה גדול, (שהיה חדר הטפולים שלי). עם סיום מתן העירויים, (נוזלים ואנטיביוטיקה)- החל "טקס" החלפת התחבושות. המטופל הועלה על מנוף שנשא אותו לאמבטיה שמלאו אותה במים עם חומר חיטוי, ובתוך המים החלו להסיר את התחבושות ספוגות הדם. לאחר הסרת התחבושות ,החל תפקידי.

הפעלתי לאותו גוש פחם, את מפרקי הגוף, כדי לשמר את טווחי הפרקים, שלא יוגבלו בגלל נטיית העור להצטלק. אחזתי בגפה והתחלתי לבצע את התנועות, ובו בזמן דובבתי את המטופל. חיילים שנכוו מעל שישים אחוז מגופם, לא שרדו. ולצערי, בכל בוקר התבשרתי על נפטר.

בוקר אחד, קבלתי באמבטיה מטופל, ששבה את ליבי בהתנהגותו. כשהוסרו התחבושות מגופו, הוא לא פצה את פיו. "אינך צריך להיות מנומס", אמרתי לו. שתיקה השתררה. "אני מכיר אותך", אמר פתאום בלחישה. "את שרתת איתי בגדוד 189". "מי אתה?", שאלתי מבולבלת. "טננבאום .פלוגה ב'. הטנקיסטים". "טננבאום!?", זעקתי. "אתה שרצית ללכת לקורס מט"קים?"... . הוא ניסה לעלות חיוך קטנטן בזוויות עיניו. שוב השתררה שתיקה . "את מכאיבה לי ", אמר רועד. "זה על מנת לשמר את התנועה במפרקים..." , הסברתי, והנעתי את ידו. הוא סגר את עיניו.

למחרת, כשהתעדכנתי במצב המטופלים, נאמר לי שטננבאום נפטר, לא נפרדתי ממנו, והוא איתי כל השנים.