נקראתי לשירות מילואים בחיל השריון בחזית סיני, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

הגעתי יחד עם מפקד המחלקה גדעון (גידי) שנן, אותו הכרתי בשירות הסדיר שלו. הוא היה חניך שלי, ובהמשך שירתנו יחד במילואים בחטיבה 217 של נתק'ה ניר כמחלקת שוטים בחטיבה של שרמנים.

במשך חמישה ימים היינו בקרבות בלימה מול המצרים.

גידי ראה שאנשי הקומנדו המצרי עטים עלינו ונתן קריאה בקשר לעלות לעמדות. אני תפסתי עמדה והוא כבר התקדם קדימה. אני חיפיתי עליו מהעמדה.

ברגע מסוים ראיתי שלוחם קומנדו מצרי כורע ברך ויורה בו אר.פי.ג'י מהצד. גידי השאיר את הטנק שלו במישור והלך לחפש טנק אחר כיוון שרצה להמשיך להילחם. הוא ניגש אליי וביקש ממני לעבור לפקד על טנק שהיה ללא מפקד.

הוא רצה את הטנק שלי שבו פעל קשר חוץ, כי הוא היה זקוק לקשר עם המג"ד.

רבע אחרי שהחלפנו כלים, גידי היה בטנק עם חצי גוף עליון מחוץ לצריח.

פגז ארטילריה נפל ליד הטנק שגידי עמד בו, הטנק שהיה לפני כמה דקות שלי - וחטף רסיס. הוא מת במקום.

היינו בהלם. זה קרה בתום חמישה ימים של לחימה שבה הוא הראה איזה לוחם עז הוא ולא הסכים להשתחרר משום מטלה.

ציפינו ממנו לגדולות ולא התאכזבנו ממנו אף פעם.