ההודעה על פריצת המלחמה תפסה אותי בלול המשק; הייתי תורן ביום הכיפורים. היה לי טרנזיסטור קטן שבקושי עבד, הקשבתי למוסיקה בתחנה ירדנית, והפסיקו את השידור להודיע על תחילת המלחמה.

יצאתי לכיוון הבית ולמשק. נכנס זחל״ם לחפש את אחד המילואימניקים שלו. רצתי הביתה, ארזתי תד״ל ורצתי לכביש הראשי. שם תפסתי טרמפ, על אזרחי, וכוונתי הייתה להגיע לבסיס הגיוס. באחת הטרמפיאדות פגשתי חבר שאמר לי שקיבל הנחייה להגיע לנתב״ג. הצטרפתי אליו.

מחוץ לטרמינל היה משטח דשא. שם התכנסנו עוד חברה. לא היה עם מי לדבר, אז ישנו על הדשא, ובבוקר הגיע מישהו, לקח אותנו למטוס וטסנו לרפידים. לקחו אותנו למחסן, בינתיים הייתה גם הפצצה. קיבלנו מדים בלויים עם חורים, חגורים מצ׳וקמקים בלי מימיות ובלי רמניות. קיבלתי רומ״ט שהיה יותר מצ׳וקמק מהחגור; סדוק לכל אורך הקת (חיפשתי מקלעון אבל אמרו לי תשכח). בדקתי את המגופה - אלוהים ישמור; קיוויתי שאמצא משהו אחר לפי שאדרש לירות.

שלחו אותנו לאום חשיבה. הגענו ביום ראשון בערב. הייתי מחוץ לעניינים עד אחרי שחצו את התעלה. התנדבתי עם עוד כמה לעלות עם המודיעין לג׳בל עתקה. עלינו ברכב תחת אש לפיסטין. עמדות שטוחות חצובות באבן. קור כלבים. הפגזות כל הזמן. עזרנו להתקין את הציוד; פלא, עבד. ואז אבטחנו, וסופסוף קיבלתי מא״ג.

יום אחד (אין לי תחושה של זמן) אמרו לנו להתכונן לרדת לכוון פאיד ומשם לסואץ. ביטלו, היה לנו מזל גדול. חזרנו לג׳בל. 180 יום עם חופשה אחת. אלה קורותי. את כל גועל הנפש, ההולכים, החרדה וההלם אני שומר בפנים. אולי לא אספיק בחיים האלה להוציא הכל. לפעמים בלילה, סביב מדורה בחלום, אנחנו, אני והם, נפגשים לקפה בדממה. לא מאמין שעברו כבר 50 שנה. עמוק בפנים זה כמו אתמול בערב. בלילות בוודאי.