חשבתי שהמלחמה הזאת תהייה כמו מלחמות אחרות שבהם השתתפתי כדוגמת מלחמת ששת הימים, ומבצעים אחרים בהם נקראתי להתייצב כחובש ביחידת המילואים של חטיבת הצנחנים הסדירה, ותוך כמה ימים נשוב לשדות ולחיי השגרה עם חיוך ורצון לשמור על כושר גופני ונפשי לקראת המשימה הקרבית הבאה.

המונית שהגיעה לאחר התרעה קצרה כבר נתנה את ההרגשה שזה לא המקרה. מצטיידים בציוד האישי ובציוד הרפואי, ללא קבוצת פקודות ללא הידיעה מה המשימה. מטוס הנורד נוחת, ענני חול מלווים את הירידה החפוזה מהמטוס. היכן אני נמצא? מסביבך כולם מבוהלים נקראים לדברי הסבר קצרים מה שנחשב קבוצת פקודות.

לא מורידים את תרמילי הרפואה שבגלל חוסר הודאות המשקל כבד יותר. המטוס ממריא ואני מרגיש אבוד. אנחנו הלוחמים הוותיקים ומנוסים שחיילים הסדירים מנסים למצוא בעיניים שלנו בטחון שזה בסדר, רואים עיניים מודאגות. צנחנים כולל הפיקוד נראים כמו שצנחה עליהם הדאגה.

הליכה בחולות הולכים והולכים נעצרים ושוב הולכים נעצרים ללא סיבה, מים לא שותים לא ברור מתי יגיעו מים. אין יריות, אין אויב, אין מצרים, יש רק ההרגשה שאתה הופך מגיבור של מלחמות למהלך בחולות. כנראה שהפעם כאשר אחזור הביתה אם אחזור לא יהיו סיפורי גבורות אלא איך חטיבת צנחנים הולכת בחולות....