עם פרוץ המלחמה הגענו גדוד מילואים של חטיבה 7 לבית דרס, בסמוך לקרית מלאכי. לאחר כיומיים הצטיידנו בנגמשי זלדה וירדנו לאל עריש ע״ג רכבת ומשם פיזרו את הגדוד בגזרות השונות של סיני. אני ועוד 2-3 נגמשים הגענו ע״ג טריילרים למיתלה ומשם, על ציר המיתלה, אל מול הארמיה השלישית.

תפקידנו היה לאבטח את עמדות הטנקים שהיו חוזרים לאחור לחניון לילה. עם בוקר היינו מתחלפים וחוזרים אחורה לחניון יום.

בימים הללו, עד הפסקת האש ספגנו אין ספור הפגזות תותחים שטווחו על ידי קט״קים מצריים שהתחבאו בשטח. ההפגזות הללו, שבמזל לא נפגענו מהן, יצרו לחץ נפשי מטורף כיוון שלא יכולנו בעצם להגיב. לשנות מיקום לא ממש עזר כי ההפגזות רדפו אחרינו. ספגנו מטחים וראינו מטוסים שלנו נופלים והקשבנו גם לקשר למרות שלא ממש ידענו מה קורה במרחב. למעשה רק כאשר הפסקת האש השניה נכנסה לתוקף פסקו אותן הפגזות.

אחד האירועים המתסכלים: בתחילת המלחמה צורפנו לכח טנקי מג״ח. כאשר הטנקים הללו נלקחו לטובת הצליחה, החליפו אותם טנקי שרמן. כאשר הוכרזה הכוונה להפסקת אש קבלנו פקודה להתקרב לארמיה השלישית וקו העצירה שלנו יהיה בעצם קו הגבול אלא שהמצרים תקפו את טנקי השרמן בטילי סאגר. התוצאה, אנשי צוות הרוגים וכל זה בשביל עוד פיסת מדבר בסיני?! נראה שמי שהוריד את הפקודה לא לקח בחשבון את הסיכון המיותר הכרוך בכך. בתום המלחמה צוותנו לאוגדה 440, אותה כינינו ״אוגדת שלל״. (מילואימניק בדרגת סגן בעת המלחמה).