בתקופה שקדמה למלחמה הייתי סגן קצין החינוך של גייסות השריון. בבוקר יום כיפור צלצל הטלפון בביתי בצפת ועל הקו היה מפקדי עודד חרמוני, קצין החינוך של הגייס. "עומדת לפרוץ מלחמה", הוא בישר לי. "אני יוצא עם הכוחות לסיני, אתה תחבור לחזית הצפונית, סע למפקדת חטיבה 7 בגולן" פקד עלי.

כמה שעות מאוחר יותר נהרג עודד בדרכו לסיני. חלק מתפקידי במהלך המלחמה היה לקיים קשר עם הפצועים בבתי החולים בצפון. ביום השלישי למלחמה, ה- 8 באוקטובר, מזעיק אותי מנהל בית החולים "זיו" בצפת לחדרו בבהילות. "אני צריך את עזרתך", הוא פותח בסבר פנים חמור. "התקשר אלי בדמעות עמיתי ד"ר קורן, מנהל בית החולים בילינסון, כדי לספר שאחיינו, מג"ד המילואים דן ספיר, בן קיבוץ גת, נהרג בקרב בציר טסה איסמעיליה.

מנסים בדחיפות לאתר את אחיו, קצין השריון יוסי ספיר, כדי להביאו הביתה." קפאתי במקומי. את יוסי הכרתי היטב מתפקידי הקודם כקצין החינוך של בית הספר לשריון. עלם חמודות, בוגר מצטיין של קורס קציני שריון, ואחר כך מדריך בקורס. יותר מכל היה גאה באחיו דן הבוגר ממנו ב- 13 שנה, שלאחר שחרורו מצה"ל היה איש רב פעלים בכל תחומי העשייה במשק ובתנועה הקיבוצית. בבוקר אותו יום קיבלתי מחברים משותפים את הידיעה שהטנק של יוסי נפגע ליד תל-פארס יום קודם, ב- 7 באוקטובר, והוא נהרג במקום. נאלצתי לחלוק את מה שידעתי עם מנהל בית החולים. לא קינאתי בו על השיחה שהוא עמד לקיים עם עמיתו בבילינסון. בדיעבד התברר ש-15 שעות בלבד הפרידו בין נפילת שני האחים. יהי זכרם ברוך.

(נכתב ע"י שמואל בן טובים)