ב 13/9/73 נולדה ביתי בכורתינו. באותו היום בדיוק, מטוסינו החלו לפעול בגבול הצפוני בואך סוריה והפילו מטוסים. כתוצאה מכך החלה מלחמת יום הכיפורים שלושה שבועות לאחר מכן. גוייסנו במידית, הכל קרה כל כך מהר שלא הספקנו לעכל. מאבא טרי הפכתי לחייל מילואים שנלחם על אדמתו. הלחימה בגולן הצפוני התרחשה בכמה חזיתות. הכאוס היה די גדול בימים הראשונים והוזזנו ממקום למקום ללא יכולת אמיתית להתקדם. בכל יום שמענו על נפגעים נוספים מחטיבות קרובות. נעצבנו.

באחד הלילות לאחר לחימה ארוכה ומתישה בו איבדנו חברים מפגיעה בזחלם, חזרנו ישראל מזרחי ואנוכי למקום ההתכנסות של אחד הגדודים כדי לנסות לשים את הראש לשעה שעתיים. הימים קשים מאד. אנו נשענים על שמועות וקטעי חדשות, המבזקים עוברים בין הגדודים וכולנו מוטרדים. עצובים.

המחשבות על הבית ועל היקרים שנשארו מאחור מטריד אותנו. מצד שני, הסורים דוהרים קדימה לכיון הכנרת.

החזרה למקום ההתכנסות מהול בריחות לא מוכרים. למעט הריח של השריפות ואבק השריפה, הריח של האדמה החמה.. היה גם ריח של דם. ריח של מלחמה. חיפשנו את חברינו, את חלקם הכרנו כמה ימים לפני. הכל מוזר, הפנו להיות חברי נפש. התקדמנו וזיהנו נעלים אדומות בריכוז גבוה. נעלים מוכרות, נעליים של לוחמים. הנה.. כאן שמים את הראש, כאן נחים קצת בין המתקפות. העייפות והעצב מהימים האחרונים לא נותנים לחשוב הרבה. רואים נעלים ומדים מוכרים, הגענו למקום הנכון.

נשכבנו. שמנו את הראש על התיק האישי ולידו הקסדה. שעתיים לנוח זה הרבה זמן. נרדמנו.

אבל אז הגיע השחר וטילטל אותנו.

חברינו לא התעוררו. הם לא קמו.

ישנו ליד גופותיהם של חברים.

את העצב ושיברון הלב לא ניתן לתאר במילים.

אין זמן להיות עצובים, יוצאים לשטח שוב ו כשנחזור כנראה שהם לא יהיו שם, אולי יהיו שם אחרים.

חלפו שבועות עד שחזרנו הביתה. ביתי שהיתה בת שלושה שבועות שגוייסנו בעיצומו של צום יום כיפורים כבר בת שלושה חודשים. היא גדלה ומחייכת כאילו לא נלחמנו על אדמתנו.

50 שנה חלפו. הזיכרונות אןתם זיכרנות.. אפילו הריח נשאר באחד מחדרי הזיכרון הכבויים. בכל שנה, ימים לפני יום הכיפורים, ימים לפני יום הזיכרון- התחושה קשה מנשוא. יש סיפורים שאינם מסופרים, שאשמור אותם לעצמי אבל יש אחד שחוזר על עצמו בכל שנה פעמיים. ישנתי עם גופות חבריי. התעוררתי פצוע ומצולק אבל לא חושבים על זה, לא מספרים מעבר לכך אלא משאירים את זה בפנים. בעמקי הנשמה המצולקת.

50 שנה חלפו, נולדו ילדיי. בתי השניה ושני בניי ומשפחתי התרחבה. חתנים, כלות, נכדים ונכדות אהובים לצד רעייתי אהובתי.

הזיכרונות אותם זיכרונות.. לסבא יש ימים בשנה שהוא עצוב. שהוא חושב על חבריו. על האדמה שהוא כה אוהב.