אני סמל אהרון כהן מ.א. 449306. פגשתי כיומיים לפני יום הכיפורים 1973 את רס"ן רמי גבעוני חברי לעבודה מקיבוץ מעברות שבעמק חפר, במסגרת העבודה במשרד החקלאות. כשנפרדנו - לא ידעתי, שבפעם הבאה אפגוש אותו בנסיבות אחרות - קשות ומצערות. אני מבקש להקדיש לזכרו את העדות. מקווה שדייקתי בפרטים.

גוייסתי מבית הכנסת במושב, בתפילת מנחה של יום כיפור ושויכתי לחט' 9 בשטח כינוס באזור נהלל. אני בין ברי המזל כנראה, שלא לחמו פנים מול פנים באויב. אבל עד היום אני נלחם פנים אל פנים בזיכרון הצרוב של האירועים שיסופרו (כיום משרד הביטחון כבר יודע לקרוא לזה בשם). ביום ה 6 (?) למלחמה, פנייה אקראית ל"עלות לאוטובוס לעזור". לא הצלחתי לעלות לאוטובוס העמוס וויתרתי. האוטובוס חזר כעבור כשעה, מלא באותם אנשים. שחזרו דוממים מזועזעים וחפויי ראש . מעטים דיברו.

בהסעה הבאה אני וחברי שוקה כבר מצאנו מקום. היינו כמעט יחידים באוטובוס. מהמעט שהצלחנו לדלות מהשבים, הבנו את גודל האירוע וצו השעה. גם ובעיקר בשל היותי יהודי שומר שבת וכהן. נסענו והגענו לשטח שהוכשר באזור בית העלמין בעפולה. שם פגשנו במחזה אימים, שעד היום מדיר שינה מעיני וגורם לי צער רב. ערימות ערימות של גופות וחלקי גופות. 960 הרוגי קרבות הגולן היו שם. ואני ושוקה, חברי מהמושב, עמלנו שישה שבועות, מצאת כל שבת כל ימות השבוע ועד לכניסת השבת הבאה, בהעברתם, תוך שמירה על כבוד המת, ליחידת הזיהוי של חברה קדישא.

מלאכת קודש שבחרתי בה כאמור גם בהיותי כהן. שם. זיהיתי את רמי. וחברים נוספים. תוך כדי העבודה, אבדה לי בין ערמות הגופות, טבעת הנישואין שלי לסוניה אישתי מזה 64 שנים. השנה, במלאת 50 שנים למלחמה. הלכתי עם אישתי וקנינו לי טבעת חדשה, לסגירת מעגל.