הזיכרון שלי מתחיל בהיותי רופא משתלם בארה"ב כפי שפורסם בספרי האוטוביוגרפי "ילד ללא צל"

בהיותי במשמרת לילה כשעברתי ליד מסך טלוויזיה נעצרתי מסומר על מקומי, מסרב להאמין. תמונות של חיילי צה"ל שבויים, ישובים על החול, ידיהם מאחורי ראשם התנוססו למולי. לפתע זיהיתי גם את פניו של אחד החיילים ששימש כנראה רופא גדודי ועבד עימי בבי"ח איכילוב. בתום המשמרת גמלה ההחלטה לחזור מיידית ארצה. למחרת אמרתי למנהל המחלקה "איני יכול להמשיך להתמחות כשהבית בוער". בתשובה אמר פרופ' ונדרמילן "אני מבין... תעשה לי טובה אישית, כשהמצרים יורים תוריד את הראש למטה". דליה, אשתי נתנה לי מיד את ברכת הדרך ונותרה לבדה ללא כל עזרה עם שלושה ילדים קטנים, כאשר איש לא ידע מתי אשוב, אם בכלל.

נחתתי בלונדון והגעתי להאנגר של חברת פאן אם. אלפי ישראלים מכל קצות אירופה והעולם מלאו את האולם ועטו על כל מטוס שיוצא על מנת לחזור ארצה. העובדים במקום שאלו אם בישראל מחלקים זהב.

ניסיתי לשבץ עצמי כרופא אבל הייתה עדיפות לאורטופדים, פלסטיקאים, מנתחים ולא לרופאי ילדים. לבסוף בעקשנותי הרבה הצלחתי לעלות על טיסה ארצה.

מרבית הטסים ישבו על הרצפה ושרו שירי מולדת כאילו נסעו לחגיגה גדולה.

נחתנו בבן גוריון. בעלטה הגמורה ששררה - שורה ארוכה של מאות מכוניות המתינה להם מחוץ לשדה. היו אלה מתנדבים מבוגרים שהציעו להביא את הבאים לכל מקום בארץ. עיני התמלאו לחלוחית נוכח האחווה הישראלית הזו והרגישתי שוב בבית.

בתחילה ביקשו ממני לעזור בחדר המיון באיכילוב שם נקלטו הפצועים. מראות קשים של חיילים שנשרפו בטנקים בוערים והיו מלאים בכוויות והפצועים הקשים שהגיעו בשטף ללא הפסקה, דכדכו את נפשי.

בהמשך הוטל עלי לרדת למחנה רפידים סמוך לתעלה, ובו ממוקם המחנה הלוגיסטי הגדול, כדי להחליף רופא שהותש מהלחץ.

סדר היום במחנה היה מטורף וכלל אימונים עם צוות החובשים הסדיר, טיפול בפצועים, קפיצה לשוחות כשהמצרים היו מפציצים את המחנה כפעמיים ביום.

בהמשך, עפ"י בקשת המפקד, התבקשתי לעלות על ג'יפ וללוות שני כתבים צבאיים שמשימתם היתה דיווח מכל קווי החזית. עברנו את התעלה תחת הפגזה איומה, והבטתי בתדהמה בעשרות הטנקים שהיו תקועים בחולות, ובאנדרלמוסיה הטוטאלית באזור. לפתע תקפו את השיירות ואותנו מיגים מצריים. זו הייתה חוויה מסמרת שיער.

לבסוף הצליח הג'יפ להסתנן ולחצות את התעלה והכתבים עברו בכל מוצבי הצבא בקווי החזית, ביניהם ראיינו את אריק שרון וצילמו את הצילום המפורסם שלו עם התחבושת המקיפה את מצחו.

בכל תקופת השהות במלחמה לא היתה אפשרות לתקשורת. יום אחד בכל זאת זכתה דליה, אשתי לקבל אות חיים ממני. היה זה כשנצפתי בטלוויזיה ישוב על טנק מעבר לתעלה כשהוא נוגס בשלוה בתפוח עץ.

בתום חודש וחצי כשחזרתי להמשך ההתמחות, קבלו את פני בשלטים "ברוכים הבאים ושלום".