אין לי מאז לא יחידה ולא דרגה ואפילו לא חלל. הייתי סך הכל בחור דתי עם כיפה סרוגה חבר תנועת בני עקיבא בניו יורק. כן ניו יורק, ארה״ב. הייתי בן של ניצולי שואה שלמד בישיבה דתית-מודרנית. כל זה היה לפני שיצאתי ארצה להכשרה בת שנה אחרי התיכון. טרם התחתנתי, טרם עליתי ארצה, טרם נולדו לי 4 בנים קרביים, טרם התגרשתי וטרם שהילדים שלי העניקו לי 12 ילדים העתדיים לשרת בצה״ל.

שמענו על המלחמה בבית כנסת ביום כיפור לקראת שעת נעילה. הייתי כל כך לחוץ שהרי הכרתי ים של אנשים שגרו אז כבר בישראל. כל המדריכים שלי לשעבר שעלו וכל החברים שלי שעלו. למחרת דברתי עם החברה שלי והחלטנו שהדבר הכי חשוב שנוכל לעשות זה לאסוף כסף ולהעביר אותו ארצה.

מה עשינו? לקחנו דגל ישראל ענק - כל אחד אחז באחד הקצבות וככה עמדנו באמצע רחוב סוען בשדירה החמישית בלב העיר. ואנשים היו זורקים כספים לתוך הדגל. צריך לזכור שמדובר מלפני 50 שנה שהאמריקאים עוד מאוד אהבו את ישראל. כל כמה שניות מישהו עבר וזרק כסף. אנשים מכל המינים מכל הצבעים ומכל הדתות. ולא רק מצלצלין. הכניסו שטרות של כסף. ע״נ $5, ע״נ $10, ע״נ $20 וגם כמה ע״נ $50 וגם כמה שטרות של ע״נ $100. עמדנו שם מ-8:00 בבוקר עד 20:00 בלילה ל-4 ימים רצופים. מדי פעם הדגל נעשה כבד מדי והיינו מעבירים את הכסף לתרמילים שלנו. אני שמח וגעה להודיע שתוך כל הזמן שהיינו שם אספנו מעל $15,000 סכום לא יאומן בימים אילו ולכמה נערים צעירים.

בשבוע הבא אחרי ששר החוץ הנרי קיסינגר - שבהתחלה סירב להעביר לישראל תחמושת וחלקי חילוף והודיע לצוות שלו בנוגע ליהודים בישראל: Let Them Bleed - תנו להם לדמם - סוף סוף הסכים להעביר את המצרכים המאוד חשובים לישראל.

גייסו אותנו קבוצה של תיכוניסתים חברי בני עקיבא להעמיס את המטוסים עם ציוד שמיועדת לישראל. לקחו אותנו לבסיס של ח״א והחטימו אותנו על טפסים של שמירת סודיות - NDA - (מקווה שפג אחרי 50 שנה) אוי איזו עבודה קשה. ארגזים על גבי ארגזים של תחמושת גם נק״ל וגם טילים ופלטות על גבי פלטות של חלקי חילוף בעיקר לטנקים. שהינו בבסיס שלושה ימים ושלושה לילות עובדים ונחים ואוכלים מזון כשר שהביאו לנו כקיטרינג מניו יורק. לאחר שסיימנו קם הגנרל שהיה אחראי על המבצע והודה לנו על העבודה שעשינו ״למען הציונים בפלשתינה״. ואני, שאף פעם לשבת בשקט לא היה הצד החזק שלי צעקתי באנגלית: You mean Israel. הסתכל עלי הבחור, כמובן התעלם ממני, והמשיך בנאומו.

אז זה הסיפור שלי. טיפה בים.