N12

הזיכרון שלי מלחמת יום הכיפורים

חזרה

ליאור מסר

עורף

היינו ילדים וזה היה מזמן ... אני הייתי בן 7, חזרתי עם אמא, סבתא וסבא מההפסקה בבית הכנסת לבית סבא וסבתא ואז זה התחיל - הצפירה, האזעקה, הרעש שנורא פחדתי ממנו. בכיתי ונצמדתי לאמא. אין ספק שהם ידעו במה מדובר ואז אמא ואני הלכנו מביתם אל הבית של אמא ושלי. כבר כשהגענו השכנים היו בחוץ מתחת לבניין והייתה תכונה והמולה רבה.

2 דלתות של המקלט שבזמנו היה בגובה הקרקע והדלתות היו דלתות עץ כמו בחדרים בבית עלינו לקומה האחרונה קומה 4 ואמא התחילה להוריד את האגרטלים ואת הקריסטלים שהיו על הכונניות והניחה אותם על הספה והכורסאות, ומשם חזרנו לבית סבתא וסבא ועשו את אותה הפעולה. כמובן שלבית הכנסת כבר לא הלכנו גם בסיום ההפסקה שהוחרזה.

למחרת עזרתי לאימי לשים נייר דבק על החלונות עזרתי אבל לא כול כך הבנתי. אבל את הזכור לי מכול עקב היותי במרכז העשיה היה הכסף שהרווחנו וממנו היינו קונים קרטיב הארטיק של פעם וזה היה כאשר אני ושאר ילדי הבניין היינו צובעים את פנסי הרכב הקדמיים ולפעמים גם האחוריים בצבע גואש כחול. כך עשינו בכול הרחוב ובחניות של הבניינים שהחניה היתה בנמצא ואפילו היינו מוחקים עם מים את מה שעשינו כדי לצבוע מחדש, כדי לקבל שוב כסף ולקנות שוב במכולת הסופר של פעם.

מעשה קונדס זה נקרא. כמו כן זוכר אני את הקריאות של אנשי הגא שכרזו עם רמקול מגפון של היום גברת בקומה פלוני נא לסגור את האור האפלה זה נקרא כי היה חשש שמטוסי אויב יראו אורות יבינו כי זאת עיר ויפציצו מה שקרה במלחמת ששת הימים בעירי נתניה. בכי פחד אבל גם חיבוק ונשיקות זה היה חלק ממה שמלווה אותי ואת האחרים שהיינו ילדים וזה היה מזמן וכעת משבגרנו והבנו וחווינו ויובל שנים מי היה מאמין אך אשרי המאמין זה מה שהיה וילווה את ילדי דורי ברחבי הארץ וצרוב בזכרונו ובנפשנו עד עולם. תודה לכם על פרוייקט קדוש זה שייזכר בזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל לעד.