סיפור המלחמה שלי, אורכו שלושה ימים בלבד, כולל בתוכו תחושות קשות לתיאור בצד סיפוק, אמונה בצדקת הדרך ושליחות. במוצאי יום הכפורים 1973 גויסתי לגדוד 93, שהוקם כחודשיים לפני פרוץ המלחמה, אז נפגשתי לראשונה, עם חיילי ומפקדי הפלוגה שלי. התכנסנו במחנה פילון, שם אוחסנו הטנקים ומשם היינו אמורים לצאת לדרך... ההתארגנות היתה מלווה בתחושות של חיפזון והיסטריה. ההוראה היתה לכל מי שיש טנק מלא ומאויש - נוסע מיד לרמת-הגולן. הייתי מפקד טנק, לצוות שלא הכרתי, חימשנו את הטנק, והתחלנו לנוע על זחלים לכיוון גשר בנות יעקב, ולהצטרף ללוחמי חטיבה 188 וחטיבה 7 כשהמטרה: בלימת הסורים!

המחשבה שהיינו אמורים להשתתף במעין יום קרב אחד התפוגגה כאשר לתדהמתנו החלו לרדת מאזור הלחימה מכוניות אזרחיות וצבאיות עמוסות נפגעים. הבנו שפנינו לקראת לחימה ממושכת וקשה. בבוקר היום השני ללחימה נכנסנו לקרב קשה ומתיש. היו לנו נפגעים רבים. המשכתי עם שאר הטנקים לכיוון מחנה נפאח. הלחימה היתה על גדרות המחנה. הלכה למעשה פגשנו את הביטוי "הסורים על הגדרות".

הלחימה המשיכה בכיוון מזרח, לעבר הר שיפון. בהמשך, הטנק שלי נפגע והחל לבעור, כל הצוות נהרג ואני עומד חסר אונים מול הטנק הבוער והאבדות. ברגעים האלה פועלים באוטומט, התעשתי, קפצתי לאחור וחברתי לשני טנקים ללא מפקדים שנפגעו ופונו לאחור. עליתי על אחד מהם ונענו לכיוון מזרח, להמשך קרב הבלימה.

נפגענו בחלקו התחתון והחלנו לעלות באש. כשלתי בניסיונות הכיבוי. פגז נוסף פגע בטנק, וכתוצאה מכך הועפתי על הסלעים. פצוע הצלחתי לרוץ לעבר קבוצת שיחים והסתתרתי שם, ללא הנשק שנשאר בטנק.

בשטח הסתובבו חיילי קומנדו סוריים והתמקמו בצד השיחים. החשיכה ירדה, נדרכתי בפחד. הייתי במתח שמא אחשף. העדפתי שירו בי רק שלא אפול בשבי. חייל קומנדו התקרב לשיח שלי, וכבר התכוונתי לקום ולהתחיל לרוץ... והוא נעמד בנחת, והשתין עלי במשך רגעים ארוכים. התחושה היתה שהוא מביט בעיני...

לבסוף.. בחשיכה מוחלטת, הם עזבו את המקום. חיכיתי שעה, שנמשכה כנצח. יצאתי ממקום מחבואי והתחלתי בזחילה איטית, לאורך כל הלילה, לכיוון כוחותינו, כשאני חבול, פצוע, כואב עוד מתקריות הטנק הראשון והשני, ורטוב ומסריח מהשתן של הסורי. עייף ומודאג שאיחשף על ידי כח סורי. הגעתי לחניון טנקים שלנו.

האפשרות היחידה היתה,להתעשת, ולהצטרף במהירות לאחד הטנקים, שלישי במספר, ועם אור ראשון התקדמנו לכיוון בקעת קונטרה. בצהרי היום השלישי, קיבלנו הודעה לנוע לעבר הר חרמונית, ולסייע לחיילי סיירת חטיבה 7, שנקלעו למארב. בדרך לשם, תקפו אותנו מטוסי מיג סוריים. באחת התקיפות נפצעתי בגבי, פוניתי לתאג"ד, שהיה בכניסה לבוקעתא ומשם במסוק לבית החולים בצפת, משם לרמב"ם בחיפה, ואחרי תקופה, לשיקום ארוך בכפר הנופש באשקלון, שהפך למרכז שיקום לפצועי המלחמה. חלקי במלחמת יום הכיפורים הסתיים. שלושה ימים בלבד, שאצלי ואצל חברי נמשכים לעד בלילות ובימים.