3 זכרונות צרובים בי מהמלחמה הנוראה הזאת שהתרחשה לפני 50 שנה:

זיכרון ראשון: בוקר, ה-7.10, זחלם התחזוקה שלנו חנה לצידי הדרך בדרום רמת הגולן, לכיוון אלעל. יצאתי משק שינה צעדתי מספר צעדים ופתאום התברר לי כי חנינו ליד 4 או 5 טנקים ישראלים שרופים! המראות היו נוראיים...שלדי אדם מפוחמים, תיקים עם בגדי צבא חדשים...היה שקט מחריש אזניים.. מוכה הלם הסתובבתי בין הטנקים... היה איתי חבר לפלוגה אשר חיפש מעיל.. מצא דובון חדש שלקח אותו ...צעקתי עליו שלא יקח כי המקום הוא קדוש...!!

זיכרון שני: זחלם התחזוקה שלנו התחפר בבוץ הטבעני של הרמה.. היו דמדומים..חיכינו לחילוץ...הלילה ירד.. פתאום החלו ירייות, כדורים שרקו מעל ראשינו..נשכבנו על האדמה הבוצית.. פתאום נתקפתי רעב.. התרוממתי, נכנסתי לזחלם,הוצאתי קופסת שימורי בשר ואכלתי תוך כדי שריקת הכדורים...!

זיכרון שלישי: כל יום הייתה מתארגנת שיירת אספקה ממפקדת החטיבה לכיוון החזית: דלק, תחמושת,מזון ,דואר וצוותי תחזוקה שונים. מצאנו את עצמנו נוסעים לאט,כלואים בין מיכלית דלק למשאית תחמושת, טור ארוך שמתקדם לאט כאשר מעלינו המיגים הסורים מנסים להפציץ אותנו והמטוסים הישראלים נלחמים בהם - לא פעם שמענו שריקות פגזים לידנו - בנס לא נפגענו! כאשר הגענו לפנות ערב לחזית (שהייתה במרחק 40 קמ' מדמשק) לחניון הטנקים, היינו רצים מהר עם מכשירי הקשר להחליפם בחדשים. המטוסים הסוריים היו מפגיזים את החניון, אנחנו נשכבים עם הפרצוף באדמה,אך הלוחמים בטנקים שהיו יושבים על הצריח, בנון שלנטיות היו קוראים את המכתבים ואוכלים וופלות...! היה זה מחזה סוריאליסטי שלעולם לא אשכח. היום אני בן 78, בני הבכור בן 50 והזכרונות הללו צרובים בי לעד!!