6.10.1973, לונדון אני בקומונה של הבונים עושה את ההכנות האחרונות לעלייתי לישראל עם 6 חברים. דלוקה חדשות בטלוויזיה. מלחמה בישראל שמותקפת מכל הכיוונים. אנחנו אנגלים, לא מבינים כלום, צוחקים – מה, הם לא למדו לקח ב-67? למוחרת, שבת, קבלנו הודעה שהעלייה שלנו נדחתה. צריכים את המקום שלנו על המטוס לחיילים שחוזרים ליחידותיהם – להילחם.

אנחנו כבר יודעים שהמצב חמור, ורק רוצים להגיע לישראל, לעזור במשהו. אני ועוד שני חברים, נסענו לשגרירות ישראל. כאוס בשגרירות. אלפים בחוץ כולם ישראלים שרוצים להגיע הביתה, ללכת לחזית ולהגן על המולדת. אנשי השגרירות אוספים שמות ומצוותים אנשים לטיסות של אלעל – חברת התעופה היחידה שטסה לארץ. מגיעים לפקיד, הוא מדבר איתנו בעברית ואנחנו לא מבינים מילה. הסברנו לו את המצב והוא כעס, מה פתאום? מי אתם? כל מושב בטיסה מיועד רק ללוחמים. לידינו ישראלי. הוא אומר לפקיד שדווקא כן לתת לנו מקום כי אנחנו יכולים לשחרר חברים בארץ שיוכלו להתגייס. קבלנו כרטיסים ל-9.10 - עוד יומיים. צריך להתארגן מהר, לספר לאמא שהייתה אלמנה עם שני בנים, אחד בארץ מתנדב והשני עוזב אותה ישר לתוך מלחמה.

9/10/73, אמא מסיעה אותי לשדה תעופה היתרו. אנחנו לא מדברים. היא בוכה בשקט ואני עדיין לא מבין למה. היהירות של נער בן 23. בשדה התעופה, נפגשים כל הקבוצה. אני יושב עם אמא. היא מנסה לשכנע אותי פעם נוספת לא לנסוע. אני מנסה להסביר לה שהכל יהיה בסדר. קוראים לעליה למטוס. אמא מחבקת אותי חזק, לא רוצה לעזוב, כאילו רוצה להחזיק אותי בכוח. בסוף – כמה מילים. "אני אוהבת אותך פייבל. תשמור על עצמך ועל אחיך. תכתוב לי שאתה בסדר". "על תדאגי אמא הכל יהיה בסדר. אוהב אותך" עולים על המטוס, טיסת לילה, מלא עד אפס מקום. רק שומעים עברית ולא מבינים מילה. אני זוכר שהדיילים התייחסו כאילו זו הייתה טיסה רגילה, אפילו הגישו שתיה, ארוחה.

10/10/1973 – תל אביב לפני הנחיתה יש הודעה להוריד את תריסי החלונות. לא מבינים למה ומסבירים לנו שזה האפלה. אני מציץ מהחלון ורואה מטוס קרב לצידינו. על הזנב מגן דוד. איזה יופי אני חושב לעצמי – נער בן 23 שלא מבין כלום מהחיים. היינו אמורים לעלות למבוא חמה בגולן. במקום זה, נסענו לאפיקים. מעלים אותנו למשק כל יום. עבדנו בשדות. ממש כיף. סוף סוף מגשימים את החלום – עובדים את אדמת ארצנו. יש קרבות אוויר בשמיים מעלינו וממש, אבל ממש מתרגשים, זה כמו בסרטים – חבורה של אנגלים, שלא מבינים כלום מהחיים. כך בלינו את המלחמה. כמה שנורא להגיד את זה, נהנינו. לא הבנו שמדינת ישראל הייתה מרחק אפס מאסון, אולי השמדה. חבורה של אנגלים צעירים, מטופשים, שלא מבינים כלום מהחיים.