N12

הזיכרון שלי מלחמת יום הכיפורים

חזרה

רן טז ז"ל

חיל השריון
קרבות הבלימה בגזרת התעלה

ביום כיפור לפני חמישים שנה, בסביבות השעה שתיים בצהריים, צלצל הטלפון בביתנו, במשפחה השומרת על יום כיפור כהלכתו כרוב חברי מושב כפר הס.

לא היה ברור מה זה ובהתחלה איש לא ניגש למכשיר הטלפון בביתנו.

בסופו של דבר אבא הרים את השפופרת הטלפון אכן היה עבורו כי היה מא”ז המושב באותם שנים. כמה שעות לאחר מכן נכנס אחי עם אשתו בחודשי הריון ראשון והודיעה שגויס.

ככולם לא שמענו ממנו. לאחר מספר חודשים אשתו ילדה. אף לא ידענו איך להודיע לו.

בכפר הס לעודד בן עמי יש משפחה וההורים פנו אליה שאם דרך התקשורת פשוט יוכל ליידע אותו, ולפחות אם שומעים תקשורת כל שהיא יגיע אליו המידע.
ואכן הגיע והוא גם הגיע מזוקן ושפול עיניים לברית בנו בכורו כזוג צעיר.

אחי היה חלק מגרעין 'עוזת' של נחל עוז שנרקם בכפר הירוק שבו למד והם היו יחדיו בשריון של גרעין שבנה את מה שהיום הוא קיבוץ קטורה. עם חוה אשתו, הביאו 4 ילדים. בנו משק חקלאי בגליל התחתון אך משהו בו לא תמיד הראה על אושר של ממש.

לא ידענו במשפחה אף פעם למה וההורים תמיד חשבו שזה בגלל קשיים כלכליים כאשר בחקלאות יש עונה טובה וטובה פחות וכו'.

וכל זאת, עד חורף 97, שכנראה כל שהתרחש בתוכו לאורך השנים מזו המלחמה והלאה, מאלה המראות שלא מעט בחורים צעירים ראו מול עיניהם, שמעו באוזניים ולעולם לא שחררו מליבם, כנראה הביאו לאחר אירוע משפחתי שאימי ארגנה לי ולתאומתי, האחיות הקטנות וגאוותו, יום הולדת ארבעים.

בפעם הראשונה בחייו יזם, בחר ורכש לשתינו מתנה אישית, ענק לצוואר.
זו היתה הפעם האחרונה שהתראנו ושבועיים לאחר מכן אשתו חיפשה את שינו להודיע להורים שלקח את חייו בידיו.

חלקם של חיילי אותה מלחמה כסיפור של אחי רן טז ז”ל ששנים אחרי זה הפך לחלל משפחתי בעקבותיה ולא חלל צה"ל. מחובק ע"י המשפחה כולה שנשברה, התפרקה, התביישה ולעולם לא יכלה לספר על החיילים מאז שאבדו את חייהם בעקבותיה, גם כמה שנים לאחריה.

יהי זכרך ברוך אחי הבכור רני ז”ל.

תודה לזה המיזם שנתן בי את הכוח לתת לך את המעמד בו אתה ראוי לו למרות כעסי המשפחה ובעיקר כפי שאימא זאת ביטאה בחוברת הזיכרון עבורך בזעקתה:

‘אלי, אלי, למה עזבתנו?
רני שלי, רע שלי, מה עשית לנו ולך?
למה ? למה ?? ?
למה לא שיגרתי אותות מצוקה כדי שנעזור לך?’

(נכתב ע"י סמדר אונה על אחיה רן טז ז"ל)