לבד בלב המתחם המצרי לפתע זיהיתי נותב גדול שמתקרב לטנק שלי במהירות.
הוא היה קרוב לפני הקרקע ולא יכולתי למנוע את הפגיעה. היא הייתה בתחתית התובה ליד הגלגל המניע.

צוות בזוקה אש צעקתי והטנק שעט קדימה. הכל נתרחש מתרחש בו־זמנית, האש היתה מטורפת.

ידעתי שאסור לי לעצור אף לא לשנייה אחת. את השאר, יש להניח למזל לעשות.
הגעתי למתחם המצרי. צ817831- לא התקשה לטפס על ההוללה שעליה התמקם המתחם.

נסעתי עם ַזחלי הטנק על המחפורות. מעמדת המפקד שבצריח נראו בבירור שוחות החי"ר זה לצד זה. סביבי רצו דמויות לכל הכיוונים, צעקות, מהומת אלוהים..

קרוב למסלול הנסיעה של הטנק הייתה תעלת מים עמוקה שלא הייתי מודע לקיומה, ובדרך פלא לא גלשתי לתוכה מבלי יכולת להיחלץ. נתתי פקודות לנהג והאצתי בו.

המשכתי לצעוק לטען ַקשר שיטען את התותח מהר ככל שהוא יכול. הְזחלים של הטנק הפכו לנשק קטלני והטנק כולו היה לחיית מלחמה אימתנית. לא הרפתי מהדק התותח.

המשכתי להנמיך ולירות פגזים בעודי רומס עם השרשראות את ׁש ּוח ות החי"ר המצרי. ברגע מסוים, אולי כאשר תפסתי לאיזה מצב נקלעתי, אולי משום שהרגשתי שזה הרגע המתאים ואולי ללא כל סיבה, הוריתי לדוד בונן, נהג הטנק, לנוע לאחור.

השתמשתי בטנקים הבוערים שמאחוריי כדי לאתר את כיוון הנסיעה, וכיוונתי אותו לנוע ביניהם. נוטף זיעה, הסתכלתי סביבי. לפתע חדרה בי ההכרה שאני לבד, מנותק משאר הכוח הגדודי שאמור להיות בקרבתי.

פקדתי על טנק בודד, שריד עגום למתקפה הגדודית, בקרב לילי ואכזרי בתוככי מתחם מצרי, בלב ִל ּב ּה של "החווה הסינית."

הזיעה זלגה על השמן שנדבק לגופי תשע שעות קודם לכן, ידעתי בבירור היכן אני נמצא ובאיגוף גדול הצטרפתי בחזרה לכוח.