חיים נפטר לפני שנתיים. הוא שירת 6 חודשים בצבא כאיש מילואים. משבת ה-6 באוקטובר 1973 עד מרץ 1974. אלו הסיפורים שהוא סיפר לי.

הוא עלה ביום כיפור עם היחידה לצפון, אני לא זוכרת את שם העיר הסורית. אחרי כמה שבועות שלא שמעתי ממנו הוא טלפן לומר שהוא בסדר אבל לא קיבל חופשה, וחיילים מהיחידה קיבלו ואם ארצה לשלוח איתם משהו הושא ישמח.

לא הכרתי אף אחד מהיחידה שלו. הלכתי לתחנת הרכבת בארלוזרוב בתל אביב והסתכלתי במאות החיילים שעמדו, וזו היתה משימה בלתי אפשרת לדעת מי, איפה ואיך אכיר אותם. ואז נזכרתי שאולי זו קבוצת חיילים בלי נשק כי את זה הוא סיפר לי, 'פשוט אין נשק וקר נורא'.

ואכן עמדה קבוצה של חיילים ללא נשק בין כל המאות חיילים. ניגשתי אליהם ושאלתי 'אתם מיחידה x'? הם אמרו 'כן, איך את יודעת?', אמרתי 'חיים גילת אתכם?', 'כן', היתה התשובה. נתתי להם עוגה, ממתקים ומכתב ובקשתי שימסרו לו. הם לעולם לא ידעו איך מצאתי אותם.

הסיפור לא נגמר כי כעבור זמן הצבא החליט להוריד את הגדוד דרומה (שוב לא זוכרת את המקום). הם ישבו וישבו שם ללא מעשה וללא תכלית. יום אחד הגיע מפקד פיקוד הדרום ושאל אותם מי אתם? למה אתם יושבים פה? בקיצור אף אחד לא ידע שיש גדוד שהלך לאיבוד במרחבי הדרום. במרץ הוא שב הביתה מדוכא מהבלאגן הצבאי וכל מה שקרה ליחידה שלו. גם מצחיק וגם עצוב - לדעתי כמובן.