4.10.1973, יום חמישי. בסיס מודיעין באום חשיבה (בבל) בסיני. אני יושבת במשמרת הבוקר בתוך הבונקר, אוזניות עלי ועסוקה בהאזנה לכוח הרוסי היושב במצרים. כמעט אין דיבורים, רובם עזבו את המקום/מצרים.

קראו לחבר'ה שלנו "גרצקואים", להבדיל מהערביסטים שהאזינו למצרים. אני כבר כמעט שנה בבסיס ואחרי המשמרת, בשעות הצהריים, אמורה לצאת לחופשה הביתה, אחרי שבועיים בבסיס. ראש השנה עשיתי בבסיס אז לפחות בכיפור אהיה בבית, איזה כיף. מחכה לשתי החברות שאמורות להגיע מהחופשה ולהחליף אותי ואת רחל.

המשאית מגיעה וחסיה ואילנה באות לבונקר להודיע שהגיעו ושאנחנו יכולות להתארגן ליציאה. מיד הכל נארז ופנינו לרחבה לעלות למשאית לכיוון המרכז. מחכים ומחכים ואז באה ההודעה המאכזבת - אין יציאות, יש כוננות. במפח נפש חוזרים לפריקסט (כך קראו לצריף בו היו החדרים שלנו) ומתחילים לתכנן את "בילוי" סוף השבוע. אבל לפני כן חייבת להודיע בבית שלא אגיע, אחרת אמא תמות מדאגה. בבית אין טלפון. מזל שאמא עדיין בעבודה, רוקחת בבית המרקחת בקריית טבעון. כמובן שאסור לומר את הסיבה האמיתי, אז אני ," מחנטרשת" שהמשאית התקלקלה.

5.10.1973, בוקר יום שישי, עוברת שמועה שאולי כן תהיה יציאה. בהמשך מגיעה הודעה רשמית, אין כוננות יוצאים הביתה. בעליזות עולים למשאית. צפויה נסיע של כ-7 שעות למרכז ואח"כ עוד כמה שעות עד הבית.

6.10.1973 שעת צהריים, רכבים מתחילים לנסוע - "יום כיפור, מה קורה כאן". ואז ברדיו שומעים שפרצה מלחמה. המצרים מפגיזים את סיני והמחשבות נודדות בדאגה לחברים/ חברות שנשארו בבסיס. רק אחרי כמה ימים שמענו מהן וגם את הבשורה הקשה שאחד החיילים נהרג בהפגזה.

במהלך המלחמה שיבצו אותנו בבסיסים אחרים ובסוף המלחמה רחל ואני חזרנו לאום חשיבה לסיים עוד שנה של שירות, לוקח זמן לחזור לשגרה, מכל הבחינות. חסיה ואילנה, לאחר הטראומה שחוו, נשארו לשרת במרכז.

נחתם הסכם שלום, אנחנו מחזירים את סיני. אני יושבת בבית, צופה בחדשות ומראים את הבסיס שלי ואת הפיצוץ של הבונקר, לפני החזרת השטח למצרים. הלב נחמץ, המקום היה לתקופה לא קצרה בית. אבל במחשבה נוספת, השלום עם מצרים, שווה את זה