נערה צעירה המופקדת על "מדור נפגעים" במלחמה עקובה מדם.

כיפור, שבת, 6.10.1973. חברתי מירי יצחקי (שפירא) ז"ל ואנוכי ישבנו בבית הורי בדיזנגוף בת"א משוחחות ומקשיבות לשקט הכל-כך לא מאפיין.

לפתע החלה תנועת מכוניות איטית. הבטנו אחת באחרת משתוממות כשמירי, ששרתה כצפתית ממלמלת "אם קרה משהו, אני אדע ראשונה".

צלצול הטלפון קרע את הדממה. אבי מיהר לענות. היה זה מפקדי האישי עוזי, שאמר לאבי משפט אחד: "גילה צריכה להתלבש ולהגיע מיד לבסיס" (השלישות הראשית).

מכאן הדרך קצרה. אני לובשת מדים מגוהצים ואבי מסיע אותי לבסיס. שם ההמולה גדולה. אני נכנסת בשער, הולכת ספק רצה לכיוון מפקדי ומפקד הבסיס כשלצידם חברתי צביה (אולצ'יק). הם מסבירים בקצרה את תפקידי החדש: "המקום והמידע סודיים ביותר ומוטלת עליהם צנזורה גבוהה".

"אתן", הם אמרו, "אחראיות על 'מדור הנפגעים'.

נצוות אליכן מילואימניקים שיעזרו לקליטת המידע הטלפוני. חלק מהמידע יזרום ישירות למסוף. אתן האחראיות על המקום. אין אפשרות להשאירו ללא אחת מכן ורק אתן רשאיות להתקרב למחשב או למידע שמודפס".

בסיום התדרוך, מצאנו את עצמנו, נערות צעירות, שלא קולטות את גודלו ומשמעותו של התפקיד החדש והמילואימניקים סגורים ב'מדור הנפגעים'. צריף שומם ללא שילוט או זיהוי, המצויד במסוף, מדפסת, קרטונים רבים של נייר רציף ומס' גדול של טלפונים.

צריף שהפך לביתנו מתחילת המלחמה ועד סיומה.

להזכירכם, הימים ימי צנזורה ללא פלאפונים, ללא אפשרות לקשר ולמידע מהאהובים והיקרים בחזיתות.

אנחנו, שקיבלנו את המידע הנורא, היינו אמונים על סודיות מוחלטת. אפילו לא סיפרתי להוריי היכן אני יושבת ומה תפקידי.

בתוך הצריף זרם ללא הרף המידע הנורא. בין שמות הפצועים, החללים והנעדרים, זיהינו חברים, בני משפחה ומכרים. כאלה שהכרנו ורבים שלא.

היה עלינו להתמודד בעצמנו עם הידיעות, העצב והכאב הנורא. בשורות האיוב לא הפסיקו לזרום וההודעות נערמו על גבי הדפים.

ככל שהתארכה המלחמה והחלו שמועות, עלה מפלס החרדה של המשפחות בעורף. הורים וחברים/ות שידעו שאני משרתת בשלישות לא הפסיקו לצלצל וחלקם גם התדפק על דלת ביתנו, בתחינה שאברר את גורל אהוביהם.

שמחתי שלא סיפרתי להורי במדויק את תפקידי – מה משהגן עליהם מפני פרץ התחינות.

מיום ליום גדל מספר האנשים שצבא על שערי הבסיס מבקשים לבדוק את שלום יקיריהם האהובים. ואני, שלא הכרתי אותם, נכמר ליבי ונזקקתי לעזרה בפילוס דרכי פנימה.

לעיתים, חיכו לי בפתח ביתי אבא/אמא של חבר שנהרג, שנפצע או מכר שנפל בשבי. שנים ארוכות הדחקתי את החוויה, והסיפור לא סופר.

לימים, כשבני הבכור מיכאל, בני האהוב כל כך והמוכשר, נהרג בתאונת דרכים בהיותו בן 17 ו-7 חודשים (1996), רגע לפני גיוסו לתפקיד בכיר בצה"ל, צף לו ועלה תפקידי הכה נורא בצעירותי שמאז ועד היום מלווה אותי זה 27 שנים.