יום ראשון 7.10.73. לקראת כניסה לקרבות הבלימה.

לוקחים את הטנקים המפורקים שהשאירו חיילי קורס מטק"ים בשיבטה שנאלצו בחטף לקפוץ לזירת הקרבות.

מחמשים, מזוודים מתדלקים את הטנקים. אני הולך לכיוון בונקר תחמושת לקחת רימונים לטנק שלי, בדרך לשם פוגש את אילן ספיניה שהיתה לנו הכרות מוקדמת מהצמ"פ בגדוד 82.

הוא מספר לי בעצב כי רק לפני ימים מעטים התחתן. לאחר הטיפול בטנקים כאמור, נסענו כל הגדוד, גדוד 104 בפיקודו של אמנון אשכול ז"ל, קצין נדיר באישיותו,

נוסעים על זחלים לזירת הקרבות בדרום התעלה. לאחר סיורים לרוחב החזית מיד כשהגענו בערב, היינו אמורים להכנס לחניון לילה.

לא הספקנו לדומם מנועים, ושמואל פרידמן, מ"פ פלוגה ח', מודיע בקשר למנ"ד כי הוא שומע תנועה של זחלים מאחוריו.

נתקלנו בחטיבת טנקים מצרית ומאז נכנסנו לקרבות עד למחרת אחה"צ ללא הפסקה, קרבות שכללו ארטילריה , מרגמות טילי סאגר מצד המצרים.

עשינו נסיון להתקרב לצוצב בוצר על התעלה ללא הצלחה. היו הרוגים ופצועים, בלית ברירה קבלנו פקודה מהמח"ט אברהם ברעם "לשפר לאחור" תוך פינוי הפצועים הפצועים לתאג"ד שסןף סוף התמקם בצומת "טלפטיה" .

לציין כי במשך הלילה טנקים קראו בקשר באופן נואש ל- 18 רופא וחובשים, לטיפול בפצועים, ללא מענה , התברר שהתאג"ד היה רחוק מאד מאזור הקרבות ולא שמע את הקריאות.

הפקודה היתה לחמש ולתדלק את הטנקים ולשוב לזירה. הייתי בייאוש, אמרתי לעצמי כי משם אני כבר לא חוזר.

קפצתי לטנק הוצאתי את התפילין הנחתי אותם לדקות מועטות כדי שלא יחלוף היום ללא הנחתם.

כעבור דקות מספר קבלנו ביטול פקודה , והוראה לנסוע לחניון לילה, היתה רווחה עצומה לכולם.

למחרת הקרב כנאמור נדהמתי לשמוע כי אילן ספיניה נפל באותו קרב מפגיעה ישירה.

לזכרו העליתי חוויה כאובה זו , שהיתה חלק אחד מחוויות שחווינו בהמשך הקרבות.

אילן היה עלם חמודות , בחור נחמד מאד, עניו , צנוע, חבל על דאבדין יחד עם אלפי חללים באות מלחמה.