כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, אבא שלי (ראובן מלצר ז"ל) היה כבר בשירות מילואים פעיל בגדוד 68 (החטיבה הירושלמית), חייל במעוז אורקל א׳ שבצפון תעלת סואץ.

ב 6.10 13:55 בעודו נמצא בעמדת התצפית מחוץ למוצב, הגיע זחל"מ , והודיע שבשעה 18:00 צפויה לפרוץ מלחמה, ושעליהם לחזור איתו מייד למוצב .

תוך דקות ספורות, החלה הפגזה מצרית כבדה והזחל"מ שירד לצד הדרך, נתקע בשוליים (אזור ביצות). הכוח התרחק מסוללת העפר החולשת מעליהם, פנימה לכיוון הביצה, והתכונן לפלישה אפשרית של החיילים המצרים מכיוון הסוללה. ההפצצות המשיכו כל הזמן, ובינתיים חברו לקבוצה 4 חיילים נוספים מהתצפית הדרומית.

ברשת הקשר הבהיר מפקד המעוז, גדי שומך, שהמעוז מכותר ע"י המצרים ,שאסור לכוח לחזור למוצב ועליהם להמתין במקומם!!! הלילה עבר תחת הפגזה, ולמחרת הודיעו בקשר שהמ"פ וסגנו נהרגו, ושהתקבלה החלטה בפיקוד, לנסות להתפנות עם שארית הכוחות מאורקל לכיוון המפקדה ב'בלוזה'.

לאחר עמידה איתנה כנגד הכוחות המצרים, יצאה שיירת המשוריינים מאורקל בפיקודו של דוד אבודרם והצליחה לפרוץ את הכיתור המצרי (טנק, זחל"מ, טנק).

בעודם מתקרבים לנקודת האיסוף של הכוח שמחוץ למוצב, בין התצפיתנים (ביניהם אבא) התעורר ויכוח, האם נכון יותר לסגת עם שיירת המשוריינים, או ברגל, באופן עצמאי, בחסות החשיכה (ולהימנע ממארב של הקומנדו המצרי שכבר שלט על הצירים) .

אבא ושני חיילים נוספים החליטו להתפצל מהשאר, לסגת רגלית, ולא לעלות על המשוריינים! שיירת המשוריינים הגיעה, והחיילים זינקו על הכלים שהמשיכו בחיפזון לדרכם.

מסתבר שברגע האמת החליטו גם 2 החיילים האחרים שתכננו לסגת רגלית, לעלות בכל זאת לכלים, ואבא גילה פתאום להפתעתו (אחרי שהכלים כבר נסעו), שנשאר לבדו מאחור! המתין לרדת החשיכה, ויצא לדרך, עם מכשיר קשר על הגב, בצעדים כבדים עד עומק הברכיים, בתוך הביצה, ופילס את דרכו רגלית לכיוון בלוזה (כ 30 ק״מ משם)

אחרי מספר שעות של התקדמות איטית בביצה, היה בטוח שאיבד את דרכו והחליט לקרוא לעזרה, עלה בקשר בתקווה שאולי מישהו מקשיב…

ואכן מישהו הקשיב! מהצד השני בקשר, עלה מוטי אשכנזי, מפקד מעוז בודפסט את סיפור השיחה המרגשת בקשר, בין אבא לאשכנזי, תיעד אשכנזי בספרו ״הערב בשש תפרוץ מלחמה״, בפרק ״גפרור בביצה״.

שיחה זו נתנה לאבי את ההכוונה והחיזוק שהיו נחוצים לו והוא המשיך בדרכו בביצה, עד שלבסוף נחשף ע״י כוחות קומנדו אשר נעו לקראתו בביצה, תוך כדי ירי צרורות.

למזלו לא נפגע אך מצא את עצמו מוקף בחיילי קומנדו מצריים. כיוון שהיה לבדו, עם מ.ק על הגב, חשש שיחשבו אותו לקצין תצפיות קידמי (הסתיר את העובדה שידע ערבית - מלימודי המזרחנות באוניברסיטה).

לאחר חקירה הועבר למצרים, שם עבר בין מתקני הכליאה בקהיר ואלכסנדריה עד לחזרתו במסגרת חילופי השבויים בתום המלחמה.

לפני 4 שנים, ב- 30.11.2019, אחרי 14 שנות מלחמה... הפעם מלחמה במחלת הסרטן, הלך אבא לעולמו. השאיר בליבנו חור גדול, אך מורשת גדולה הרבה יותר!