בקיץ 73 התהלכתי עם תחושת בטן קשה מאד, הרגשתי אסון כבד מתקרב.

פעמיים כתבתי על כך ביומן שלי.

הרגשת החרדה לא עזבה אותי, לכן החלטתי שוב לצום. כשעלית ארצה. החלטתי לא לצום יותר, כי אני בארץ וכולם יהודים.

שבועיים לפני המלחמה חלמתי, שסריה ומצרים תוקפים מופציצים אותנו במטוסים, ולי יש רק מטקה לשמור על הילדים בירידה למקלט. הייתי גננת.

לא סיפרתי לאיש, כי הייצי בטוחה שיקבעו שנטרפה דעתי. בערב יום כיפור הייתי אחוזת אימה.

ב 10.45 התעוררתי מחלום, שאנחנו טסים ברכבת ללא קירות, ונאחזים בכמה עמודים סביב הקרון, ורמקול מודיע: הממשלה מתחייבת על השתלת ידיים ורגליים. הבנתי. שהיום זה היום. אבל של מה????

הסתובבתי בקיבוץ מבוהלת, לא ראיתי איש. בשעה 14 הדלקתי רדיו, והקרין הודיע על פריצת המלחמה. גם דרום וגם ברמת הגולן.

הרגשתי אחריות עצומה על כתפי, לדאוג ל 6 פעוטים צעירים, שאבותיהם גויסו למלחמה, אמהות דואגת, קהילה דואגת, ארץ דואגת. העבודה עם הילדים נתנה לי כוח להתמודד עם החרדה האישית שלי.