לפני המלחמה, הײתי לאחר טירונות ואימון מתקדם בנח"ל

באותה תקופה, סופחתי לרבנות לקראת הימים הנוראים - לארגן תפילות וכל מה שנצרך עבור החיילים לחגים.

נשלחתי למעוז "בוצר" על שפת "האגם המר" בתעלה, שם הײתי בראש השנה וארגנתי תפילות. במשך עשרת ימי תשובה קבלתי חופש כך שלקראת יום כיפור הייתי צריך לחזור למוצב. ביום חמישי חזרתי למעוז אך כל האזור היה סגור. בלית ברירה, הצטרפתי לחבר שהיה מסופח לבסיס טילים (בסיס עם מס' מבנים, שבמקור היה של המצרים) ושם קיבלתי את יום הכיפורים.

לאחר תפילת שחרית סביבות 11:30, אמרתי לחברי "אני מריח מלחמה. בא ננעל נעלײם, ניקח נשק ונהיה מוכנים."

בשעה 13:25 הגיחו לפתע מטוסים והחלו להטיל פצצות השהײה. (עדײן לא הבנו מה קורה ומפקד או אזעקה - אין) לאחר מס' דקות החלו פיצוצים והמטוסים שבו אלינו.

הײנו שם אוסף של חײלים וחײלות. ומקלט אין באזור רצנו כולם לדיונת חול ונשכבנו עליה. יכולת להרגיש שזה הסוף. אני נשכבתי על הגב במחשבה שלא משנה איך מתים, אם על הגב או על הבטן, והנה אני רואה מיג מצרי צולל אלינו.

הוא היה כ"כ קרוב עד כדי לראות את האש מהמקלעים שלו. עד כדי להבחין ממש בפנים של הטײס. לקחתי את העוזי ױריתי עליו.

הבנות שם החלו לצעוק עלי "הוא יגלה אותנו!!" (הן, אגב, היו עם הפנים בחול). ב"ה, שרדנו.

לבסוף הגיע אלינו נגמ"ש ואסף את כולנו לכיװן המיתלה.

בדרך ,על הנגמ"ש, שוב מיג יורד עלינו. מרסס, אך ב"ה, לא פוגע. הגענו למיתלה. אנחנו מגיעים והנה לפנינו המולה גדולה.

כל עם ישראל, אזרחים חײלים, הגיעו לשם. הייתה בהלה שלא תיאמן.

אני זוכר שהײתה שם איתנו חײלת שכתבה על המכנסי חאקי שלה את שמות המשפחה ומספרי טל' והיתה אמורה להתקשר למשפחות שתגיע לארץ. (שמה היה גיתית או חגית. מאוד רוצה לפגוש אותה).

כולנו היינו בבונקר מחשש לקומנדו מצרי.

בשעה בערך 22:00 מוצאי כיפור, מגיע חײל מפוײח משדה הקרב ושואל למי יש רשיון למשאית. צריך להגיע לפנות נפגעים ישר קפצתי ועניתי שיש לי.

החבר שהיה איתי ניסה לומר לו שאני לא נהג וכו' (הרישיון שלי היה אזרחי). פשוט קמתי והצטרפתי אליו מאז, לכל אורכה של המלחמה, על הגלגלים. הײתי מפנה גופות משדה הקרב לרפידים עם "קומנדקר".

הײתי נוסע עם משאית "ריו" להביא תחמושת מרפידים לטנקים בשטח. כך העברתי את כל ימי המלחמה כשאני צמוד לקומדקר ולמשאית לפי הצורך. ובמשך כל הימים - בוקר וערב היינו מופגזים ע"י מטוסי אױיב.

את חיל האוױר שלנו - כמעט ולא ראינו.

באחת הפעמים, ערב שמחת תורה, מתקשרים מהחמ"ל בהר לפנינו, שחסר להם ײן. השעה הייתה בין הערבײם וזה בדיוק (נקטע)