בעת עשיית צרכים ביום השישי למלחמה (שהיה חג הסוכות) התפוצצה פצצה ורסיס לא קטן נחת לידי. נגעתי בו והוא היא רותח.

בדיעבד, הבנתי משהו הקשור לפציעתי. כמו כל אנשי המילואים גם אותי הזעיקו בערב ה-6 באוקטובר. לאחר שירות בסדיר כחובש בצנחנים, הועברתי לגדוד מרגמות כבדות מתניעות (מכמ"ת) 160 מ"מ,

זה היה גדוד צעיר שרק כחצי שנה לפני כן הוקם.

הגעתי למחנה פילון ולבקשת הרופא, יחד עם שאר החובשים התחלנו במהלך הלילה לארגן את התאג"ד ולהעמיסו על משאית ריאו.

ביום השישי למלחמה התאג"ד קיבל תגבורת בדמות קומנדקר לפינוי פצועים. עד אז הם פונו בטרמפים. ביום ה-12.10 בעודנו חונים בסמוך ל"קו הסגול" ולאחר קבלת אספקת מזון, הגדוד החל לנוע לאורך ציר אמריקה לכיוון תל שאמס.

בכניסה לאחד היישובים (איני זוכר אם ג'בע או ח'אדר) הגדוד מצא את עצמו באמצע קרב בין טנקים צה"ליים לטנקים סוריים, כאשר קליעים חודרי שריון נעים בין המכמ"תים. אם זה לא הספיק, אז החל ירי פגזים.

בעוד המכמ"תים, שהורכבו על שלדת טנקי "שרמן" ישנים מסתובבים לאיטם, התאג"ד עם הריאו והקומנדקר הסתובב במהירות.

אנחנו קפצנו מכלי הרכב ונשכבנו על האדמה בסמוך לכביש. לפתע התפוצצה פצצה בסמוך אלינו ולאחריה לא הצלחתי להזיז את הרגל.

החובש שלידי נתן מבט ומיד שלף תחבושת המיועדת לטיפול בפציעות בטן והחל לחבוש. לדבריו, את העצם ראו ואם הרסיס היה חודר עוד סנטימטר אחד הוא היה קוטע לי את שוק הרגל. אבל, אפילו טיפת דם לא ירדה.

מסתבר שהרסיס שלקח לי חלק לא קטן מהשריר בשוק רגל ימין היה לוהט ופשוט "הלחים" את קצוות כלי הדם וסגר אותם.

כאשר הרופא עבר לראות מה קורה איתי, ידיו היו מגואלות בדם. כאשר שאלתיו האם גם הוא נפגע, תשובתו היתה שהוא טיפל בחובש נוסף שנפגע בזרועו.

היינו הפצועים הראשונים של הגדוד ש"זכו" לפינוי שלא בטרמפים. מנקודת ריכוז הנפגעים הוטסתי לביה"ח רמב"ם ומשם הועברתי לביה"ח רוטשילד, שם החלו בטיפול ברגל.

למחרת, שבת בבוקר, הביאו אלי טלפון וביקשו להתקשר הביתה ולדווח על הפציעה. וזו היתה דילמה. בבית היו רק אמא וסבתא, שכן גם אבא היה מגויס.

לך ותספר לאמא, ניצולת שואה ואחות שכולה ממלחמת העצמאות שנפצעת.

לא היה פשוט אבל צלחתי זאת. ברוטשילד שהייתי שבועיים במחלקת נשים שהוסבה לאורטופדית ולאחר מכן הועברתי חזרה לרמב"ם לצורך ניתוח השתלת עור במקום בו חסר השריר שבוצע בחדר לידה.

היום "מפארת" את הרגל צלקת גדולה ולא יפה, אבל למי אכפת. העיקר שנותרנו בחיים.

בתמונה, ציור של דן לבני שקיבלתי מאת אלוף יצחק חופי, פיקוד צפון בימי המלחמה, התלויה עד היום בחדר העבודה שלי.