חמישים שנה עברו וזה נראה כאילו היה אתמול.

אני בת 11 ו-5 חודשים אני זוכרת ערב ראש השנה 1973 ואנחנו בארוחת חג אצל סבא וסבתא בנוה-שאנן,

אני זוכרת בצאת החג אתה יוצא למילואים למשך שבועיים ( כך צריך היה להיות ) אני זוכרת יום שבת בבוקר 6.10.1973 יושבת במרפסת הבית ואני רואה משאיות נוסעות לכיוון צפון, השעה 14.00 והשמים רועדים, הצלצול באוזן לא מפסיק והשיגרה כולה השתנתה לתמיד,

יום שני 8.10.01973 ואתה מגיע לביקור קצרצר ואני עוד מספיקה לרוץ למכולת לקנות מצרכים בשבילך ולהיפרד ממך לתמיד.

אני זוכרת את היום בו הגיעה מנהלת בית הספר בליווי אחות ומורה ואמרו לי שלאבא שלי קרה משהו, ואני בתמימות של ילדה שואלת אם אבא פצוע קשה.

אני זוכרת את ההודעה שקיבלתי בפתח הבית מאחותי גליה כי אבא שלנו נהרג והשכנים לקחו אותי אליהם. אני זוכרת את ימי השבעה והביקורים של הילדים מהכיתה שלי,

אני זוכרת את חילופי השבויים שביצעו יושבת ומחכה אולי גם אבא שלי יגיע וכמובן שלא....

אני זוכרת ושומרת את המכתב שכתבת לי, ואת שם החיבה "חיים שלי "

אני זוכרת וקשה להאמין, הגעגוע גדול והלב כואב ולא מחלים.