אני רות קרובינר, ילידת 1938, אשתו של אברהם ז״ל שלחם במלחמת יום הכיפורים.

ביום כיפור בשעה 10 בבוקר קיבלנו טלפון והרחובות כבר לא היו שקטים, לידנו בית כנסת וממש עצרו את המכוניות!!! בעלי(אברהם) בחטיבת הראל מפנה מוקשים כבר נקרא, והלך לקרב.

החטיבה נסעה למצרים ועברה את תעלת סואץ, הגיעו לאגם המר, שם הוא יודע שאני אוספת צדפים, והביא לי שניים מהאגם.

42 יום אברהם היה במלחמה, ואני, לבדי, עם 4 ילדים תאומים בגיל 15 השנייה בת 17 והבת הרביעית 23 בצבא.

לא שמעתי ממנו דבר וכאשר ראיתי מהמרפסת רופא ו2 אחיות, נורא נבהלתי אך תודה לאל לא באו אלי.

חטיבת הראל עברה מסיני לגולן, וכאשר הגיעו לגליל אנשים ברחוב מחאו כפיים לאוטובוסים החולפים.

החיילים זרקו מן האוטובוסים פתקים עם מספרי טלפון, האנשים בחוץ הרימו הפתקים וטלפנו לכל מספר ומספר - ורק כך ידעתי שבעלי בחיים.

בתקופה ההיא כולם היו יחד, כולם עוזרים זה לזה, ושיחת הטלפון הייתה עבורי כחבל הצלה לדעת שבעלי בחיים.

כאשר הגיעו ללבנון רוב החיילים נכנסו לבתים ולקחו טלויזיות-דבר מכוער מאוד וללא הצדקה.

בעלי לא לקח כלום, ובשל כך חבריו ״דחפו״ לו למזכרת כאפייה שאותה יש לי עד היום.