יוסף אשטיבקר - מספר אישי – 2732732

באוגוסט 69 עליתי לארץ מהודו בהיותי בן 24.

הלכתי ללמוד באולפן בקיבוץ גת במשך שישה חודשים.
לאחר מכן עשיתי טירונות + תשעה חודשי שירות סדיר. שירתי בחיל התותחנים.

ביום פרוץ המלחמה – 6.10.73 זה היה יום שבת, יום הכיפורים. הייתי בבית כנסת בבית דגן.

2 חיילים באו בשקט לאסוף אותי מבית הכנסת. הייתי בצום. החיילים לא הלחיצו והיו אדיבים. מבית הכנסת לקחו אותי הביתה. וחיכו לי למטה בזמן שאני אורז תיק ולוקח אוכל לדרך.

הייתי בלחץ כי לא ידעתי לאן אני הולך.

נפרדתי מאמי שנשארה לבד בבית ולקחו אותי ברכב לקיבוץ חצור. בקיבוץ היו הרבה מאוד חיילים. נשארתי שם כחודש מכיוון שלא היה נשק לספק ולא מדי צהל עבור החיילים.

רק אחרי חודש בערך, נסענו לדרום ומשם עלינו על הטנקים. הטנק שאני הייתי עליו היה מסוג טנק 155 אמריקאי. היינו שמונה אנשים בטנק אחד. שישה נשואים ושני רווקים כולל אני.

צ'יקו היה מפקד הטנק. רזה. אשכנזי. נהג הטנק היה תימני. בטנק עצמו היה שפע של אוכל. והייתה לנו אספקה שוטפת.

באמצע הדרך ירדנו ולא ידענו של מי המטוסים מעלינו – שלנו או של המצריים. נאלצנו לחפור בור באדמה כדי להסתתר.

באמצע הדרך כשנסענו בטנק ראיתי חיילים פצועים והרוגים מפלוגה אחרת וראיתי טנק עולה באש. בנוסף, שמעתי על המג"ד שלנו שנהרג הוא היה גבוה וגינג'י ותמיד היה הראשון. מוביל את השיירה.

בזמן שהיינו שם, הופצה שמועה בקרב החיילים כי על כל חייל ישראלי אחד המצרים רואים מולם הרבה חיילים ישראלים ולא אחד כפי שהיה ועל כן הם פחדו ונמלטו. אחר כך עברנו לתעלת סואץ.

היינו תגבורת, כוח לחימה תומך לאלה שכבר היו בחזית ולחמו – צנחנים ושריון. אנחנו היינו מאחור.

עברנו דרך רפיח ודרך כפר בשם איסמעליה ואחרי כחצי שנה חזרנו חזרה.

בפלוגה שלי לא היו הרוגים ופצועים למיטב זכרוני.

במרץ 74 התחתנתי עם אהבת חיי.