התגייסתי לצה"ל באוגוסט 1972, ושובצתי לשרת במערך הנ"מ. לאחר טירונות והכשרה מקצועית כתותחן על תותחי 40 מ"מ מונחי מכ"ם - בופורס L-70, שובצתי לגדוד נ"מ 881, שבסיסו היה ברמת דוד.

הגדוד הסדיר כלל שלוש סוללות, כשבכול סוללה שלושה תותחי 40 מ"מ. הפעילות שלנו התחלקה לשניים – חצי שנה של אימונים ותחזוקה ברמת דוד, וחצי שנה של פעילות מבצעית בסיני.

בפרוץ המלחמה, הגדוד היה פרוס במסגרת הפעילות המבצעית בהגנה על בסיס אום חשיבה, שכונה בבל, ושנבנה על הר שגובהו כ-720 מ', וכלל בין היתר, מתקן מעקב והתרעה אלקטרוני, ולוחמה אלקטרונית של צה"ל, ובסמוך להם גם את מוצב פיקוד ושליטה (הבור), של פיקוד דרום.

כמו כולם, גם אנחנו הופתענו במלחמה זו. בפרוץ המלחמה למעשה היינו פרוסים על ההר עם סוללה אחת בלבד, סוללה ב' בפיקודו של סגן אילן גליקסמן מת"א, עם ארבעה צריחי 20 מ"מ דו קנים בלבד, וכשליש מהלוחמים היו בחופשה בבית. בסביבות השעה שתיים נשמעה אזעקה, ורצנו אל הכלים.

הבסיס הותקף במספר רב של מטוסים, שכלל מטוסי סוחוי 7, ומיג 21. הצוות שלנו, שכלל את מאיר אברהם - מפקד הצוות, אותי - הכוון, אריה בר (בושרי) ויעקב שטיין - הטענים, הצליח לפגוע במטוס סוחוי 7 ולהפיל אותו. הטייס צנח לוואדי בסמוך להר. הסמג"ד דב שדה, שהיה בעת התקיפה בסוללה, ירד אליו, אך התברר שהטייס כבר נהרג. למזלנו, הטייסים המצריים לא היו מוכשרים דיים, ולמיטב ידיעתי החלק היחידי שנפגע בהתקפה זו היה המטבח של הבסיס...

בלילה של ה- 6.10, עלו הלוחמים שהיו בחופשה להר, ויחד עם אנשי המפקדה הביאו איתם את תותחי ה- 40 מ"מ, שהיו מאוחסנים ברפידים. עוד באותו הלילה נפרסו הסוללות על ההר סביב לבסיס. את מקומנו על צריחי ה-20 מ"מ תפסו אנשי מילואים.

התקיפה השנייה על הבסיס, התרחשה יומיים לאחר מכן – ביום 8.10. באותה תקיפה השתתפה בין היתר, רביעייה של מיג 17. הם הגיעו אלינו בטיסה נמוכה מתחת להר, ולכן היה קשה לזהות אותם ולירות עליהם. זיהינו אותם רק כשהם עלו לתקיפה. צוות של הסוללה שלנו, שאת שמותיהם לצערי איני זוכר, הפיל מטוס מיג 17, הפעם עם תותח 40 מ"מ.

למיטב ידיעתי, גם הסוללות האחרות של הגדוד הפילו מטוסים באותה תקיפה. הפעם כבר נראו באוויר גם מטוסי חיל האוויר שזינבו במטוסים התוקפים. ע"פ דיווחים, במהלך אותה תקיפה, נחת שר הביטחון בעת ההיא, משה דיין עם מסוקו ליד הבור, ויתכן שהפלת המטוסים מנעה פגיעה בשר.

במהלך המלחמה נורו מספר טילי קלט לעבר הבסיס, ומכיוון ולא היו בידינו אמצעי מיגון, הונחינו לרדת ולתפוס מחסה בוואדי הסמוך. נשארנו באום חשיבה עוד תקופה ארוכה, והיציאה הראשונה שלי הביתה, הייתה בתום שבועות ארוכים.