פרופסור דניאל רייס
יום כיפור 6.10.73 היה מזג אוויר יפה. עלינו אני ושלוש בנותיי ברגל ליערות על פסגת הר כנען.
נשכבנו על הגב לצפות בנדידת הציפורים. פתאום, שמענו רעש של מטוסים ומעלינו עבר מסוק ולאחר מכן מטוס פנטום- ביום כיפור!!! מיד ידעתי שקרה משהו.
חזרנו הביתה ומיד נסעתי לבית החולים.
בדרך שמעתי ברדיו על פרוץ המלחמה וקריאת הסיסמאות להתייצב למילואים. עברו כמה שעות והחל להגיע זרם של פצועים במסוקים ובאמבולנסים.
הייתי אחראי על המיון בבית החולים. הביאו תערובת של פצועים וחללים.
חיל הרפואה טרם תיפקד ליד שדה הלחימה ולכן לא היה שם מישהו עם סמכות לקבוע את המוות.
במקום זאת הייתי אני שצריך היה לעשות זאת.
במשך 19 ימי המלחמה הגיעו לבית החולים יותר מ 2000 פצועים מתוכם היה צורך לכ- 900 אשפוזים. שני שליש היו מקרים אורתופדיים.
הצוות הנפלא שלנו מלבד אנוכי היו ד"ר לואיס שיפרין, ד"ר דוד הנדל, ד"ר רימר מתנדב מבי"ח רמב"ם, פרופ' האוורד רוזן הגיע ביום השלישי מניו יורק , ד"ר הירש, מנתח כלי דם הגיע מפיצבורג. ד"ר רוברט מטיס היצרן המפורסם של ציוד אורתופדי שלח לנו מכשירים וציוד רב משוויץ.
ניתחנו יום ולילה וישנו שעות ספורות כשזה התאפשר. דליה צוקר האחות הראשית של מחלקתנו ניהלה את הסיעוד האורתופדי של הפצועים בצורה מופתית והיא נתנה תחושה לפצועים ולמשפחותיהם שהכול בשליטה, בזכות האמפטיה האופיינית לאישיותה.
אף פצוע לא מת אצלנו בזמן האשפוז.
לגבינו - הצוות, סוף המלחמה המוצהרת לא היה הסוף לזרימת הפצועים וזאת בגלל המשך הלחימה במובלעת של צה"ל בתוך סוריה שסבלה הפגזות קשות יום יומיות.
משם גם קיבלנו את הפצוע הקשה ביותר, הגיבור מעוזיה סגל אשר איבד 3 גפיים ונפצע גם בעין אחת ובעצב חשוב בגפה השורדת. פגז סורי פגע באופן ישיר במוצב בו הוא ויֶתר הצנחנים שהו.
מסביבו חבריו נהרגו וגם הטראומה הנפשית הזאת היוותה פגיעה נפשית קשה בנוסף לפגיעה הגופנית.
מתוך כוח רצון עז ואישיותו הנפלאה מעוזיה שרד ואפילו השתקם. שמענו במשך הקרבות על יותר ויותר הרוגים בין מכרינו ואני מקדיש מילים אלה לחברי גיל לביא ז"ל אשר נהרג במקום כאשר פגז סורי פגע באופן ישיר בשריונית בה הוא נלחם.
הטיפול בנפגעים המשיך במשך עוד שנים, כי חלקם הזדקקו לניתוחים שיקומיים חוזרים, וכמובן היה צורך ללוות את שיקומם הממושך.
מבחינה מקצועית הטיפול שלנו במספר כה רב של פציעות שונות הכין אותנו לטיפול באסון הגדול של הטֶבח במעלות ביום 15.5.1974 כאשר מסוקים הביאו לנו 20 ילדים פצועים תוך חצי שעה .
אחת הטרגדיות הגדולות ביותר בתולדות צה"ל הייתה השמדת חטיבת השריון 188 המפוארת בדרום הגולן בזמן המלחמה. פלוגות השריונרים שהיו מפוזרים בשטח לחמו נגד היתרון המספרי העצום של הטנקים הסורים עד שכולם נהרגו.
סיפור גבורה זה לא מספיק מוכר.