זה היה יום שישי והלכתי לישון אצל חברה שלי ענבל, כי בערב היתה לנו מסיבה אצלה בבית.

תמיד בערב יום כיפור היינו עושים מסיבות גדולות.

מה שקרה זה, שאף אחד לא הגיע הביתה מהבחורים. כולם נשארו בצבא.  וגם ראינו שמוציאים אנשים צעירים מהתפילות בבתי הכנסת. הבנו שקורה משהו.

ביום חמישי כבר היו לחשושים בלשכת הגיוס, שם שירתי, אבל אף אחד לא האמין... כמובן שלא היתה מסיבה והכל התבטל, אבל החלטתי בכל זאת להישאר אצל ענבל.

היא גרה ברחוב פועה בחיפה והיתה לה מרפסת ענקית בקומה גבוהה.
בשעות הצהרים של יום שבת, סביב השעה 14:00, נשמעה אזעקה שקרעה את השקט של יום כיפור.

יצאנו ישר למרפסת שהשקיפה על רחוב הנביאים בהדר. בשניה אחת כל הרחוב התמלא באנשים.

זה היה מראה יוצא דופן שמעולם לא ראיתי כדוגמתו.

זו היתה תחילת המלחמה שלי.