ביום בו פרצה המלחמה הייתי בת 11 וחצי. בימים אלה, אהבתי הגדולה הייתה האזנה לשירים, למוסיקה, והמתנה שנהגו לקנות לי, ליום הולדתי, הייתה טרנזיסטור, בצבע ובצורה שונים.

כבכל שנה אבי נהג ללכת לבית הכנסת "מגדל עוז" שבו נהגו להתפלל עולי אלג'יר בעיר אשדוד. ומשכך כולם הכירו את כולם ואנחנו הילדים בילינו שם בחגים שעות רבות.

ביום בו פרצה המלחמה, בשעה 14:00, אני זוכרת את חוסר השקט בבית הכנסת. לא הבנו מה קרה. אבי יצא אלי וביקש שאביא את הטרנזיסטור. רצתי לביתי להביאו, מתפלאת על התנועה שהייתה בכבישים, ועוד לא קולטת מה קורה.

אני זוכרת, כילדה קטנה, את עצמי עומדת במרכז הרחבה בבית הכנסת, עם הטרנזיסטור דלוק, כשכל הגברים מקיפים אותי ומקשיבים לקריאות למתגייסים. נחש צפע, נחש צפע...

התפילה הסתיימה ועמה יום הכיפורים, כשאז חלחלה בי ההכרה שפרצה מלחמה, הרי רק 5 שנים לפני רצתי עם אמי ואחותי למקלטים בכל פעם שהייתה אזעקה. התודעה שלי סרבה להכיר בזה וגופי לא הפסיק לרעוד אלא רק לאחר שאמי הביאה לי קוביית סוכר טבולה בקוניאק. המלחמה הארורה ביותר החלה ועמה הציפייה שתסתיים מהר. התבדנו.