הגעתי לביר תמדה סיני, מייד אחרי קורס טצ"ן, ב-01.10.1973 הייתי בבונקר תקשורת קטל"ם סיני בחטיבה 401. הכינו אותנו שאולי תהיה מלחמה אך לא בוודאות.

ביום חמישי 04.10.73 הדוד שלי שי התחתן ולא נתנו לי לצאת לחתונה בגלל הכוננות. ביום שבת, יום כפור, ה-06.10.1973 בשעה 13:30, קורא לי המח"ט ללשכה לתקן את הקשר, שלא עבד. כל קציני החטיבה נכחו בלשכה וחיכו לתיקון הקשר.

בשעה 13:45 הצלחתי לתקן את הקשר, ודבר ראשון ששמענו ברמקולים, שהמצרים פתחו במתקפה על צה"ל וחצו את תעלת סואץ. לא עברו שתי דקות וקולות של מטוסי מיג מצריים נשמעו בשמיים, והתחילו להפציץ אותנו. חזרתי מיידית לבונקר התקשורת לתפעל את כל הקשר האזורי שהיה נחוץ באותה עת.

הייתי אומנם לבדי והיה לא קל לפעול תחת לחץ. למחרת התחילו להגיע כוחות מילואים לתגבר. אחרי שבוע גם יצא לי לפגוש את אבא שלי שנקרא למילואים בשדה תעופה נטוש שהושמש עבור חיל האוויר לא רחוק מהחטיבה שלנו. זה היה כמובן מרגש ביותר, פגישה שלא אשכח בחיים.

עלי לציין, שקו הטלפון האזרחי היחידי שהיה בכל הגיזרה, היה אצלינו, ובכל מקום שהגעתי והיו חיילים שלנו בשטח, נתנו לי מספרי טלפון של המשפחות הארץ, שאטלפן ואודיע שהיקירים שלהם בחיים.

עלי גם להוסיף, שבקשר שמענו כל הזמן את קולות החיילים שלנו מהמעוזים הקרובים לתעלה, שמדווחים על מצבם הקשה, משוועים לעזרה, שלא תמיד הגיעה, והשאירה אותנו בלא מעט מועקה וחששות. כן, הימים הראשונים למלחמה היו קשים ביותר, עד שהגיע המהפך והניצחון.