שבת יום כיפור 1973, 13:00. אני ישן, על מזרון קש, בבית התינוקות, רמת השופט בתורנות. 6 תינוקות, בינהם בני הבכור רז, מסודרים מסביבי וישנים. אוסנת אישתי מגיעה: "מה אתה ישן? נפתחה מלחמה".

רץ לחדרי 24 ממ"ר ומוציא קיטבג מתחת למיטה, מכין את המדים וממתין לטלפון והוא לא בא. אישתי אומרת 'די סיימת את הקבע לא צריכים אותך', ואני מסתובב כמו אריה בין המזכירות לטלפון בחדר האוכל, ושום כלום.

אחרי 48 שעות אני כבר בסיני עם צוות הסירות, מתכוננים לצליחה. אחרי שבועיים המתנה נוסעים לכיוון המזח לשיחרור המוצב הנצור. חצי שעה לפני ההגעה למים, בקשר אומרים 'תחזור, איחרת, השייטת הגיעו לפניך'.

יום שני, שבועיים פחות או יותר לאחר פרוץ הקרבות, אני מוזנק לחבור לצנחנים ליד טסה. מוביל אותנו קצין מהסיירת של דני מט מח"ט חטיבת הצנחנים למפגש.

הגענו לטסה ב-14:00, צנחנים אין, ואנחנו מנפחים את הסירות. כל הצבא על הציר. ב-17:00 מופיעים הצנחנים, מצתוותים זחל"ם, סירה עליו , 22 צנחנים, ומתחילים בתנועה לתעלה. אין מקום בזחל"ם ואני עם קצין הצנחנים יושבים על מכסה המנוע.

דמדומים, על הציר שיירות שיירות, והדרך חסומה. מה עושים? מישהו עם יוזמה מארגן שופלים שדוחפים את הרכבים מהציר. אנחנו מתקדמים, טילי סאגר עלינו, אני חש את חוטי הברזל נוחתים על דופן הזחל"ם. מהצדדים לציר מתנהל קרב בין כוחות שריון לארמיה 2 מצפון וארמיה 3 מדרום.

עוברים זחל"ם בוער חיילים שכובים הרוגים מסביבו (לאחר מכן נודע לי ש-7 מחברי בסיירת שקד ביחידתי בסדיר וקבע נשרפו בו). אנחנו מגיעים למים, סגני וויסלר נפצע מפגז תועה, אני חובש אותו והוא אומר, מה יהיה עם הצליחה? "תגיד תודה חבר יש לך סיכוי לוולוו", השבתי.

מכת אש שלנו לצד שני, ואז שקט: סירות למים. 40% לא מניעים (נראה אותכם מסתובבים שבועיים במדבר ו-8 צנחנים על הסירה דורכים על צינורית הדלק), כן אנחנו אשמים! כוח של החה"נ, בפיקודו של אביק מבית אלפא, מפוצץ בונגלור בצד השני ומתחילים הסבבים.

שקט מסביב, רק רעש מנועי הסירות וקריאות מספרי הלוחמים המתפקדים בסירה. מ-22:00 עד 04:00 הגדוד של דן זיו בצד השני, ובמשך היום למחרת כל החטיבה בצד שני וכולם הועברו ע"י 30 סירות.

למחרת התמס"חים מעבירים גדוד טנקים ומתחיל הקרב על החצר. שמירת ראש הגשר הפגזות כל היום, סוחויים מורידים נפלים, מסוקים מצריים עם אנשי קומנדו מתקיפים את ראש הגשר ואנחנו מפנים פצועים והרוגים מהצד השני של התעלה. תופת!

רק ביום רביעי לפנות ערב הושלם הגשר הראשון של הדוברות. ידעתי שניצחנו בגדול. עוד חצי שנה, בהמתנה בחיץ החקלאי תחת עצי המנגו גיבשו אותנו לחברות לכל החיים. שלוש פעמים בשנה אנחנו נפגשים - ביולי בברכה בתל יוסף אצל שלמה, בסוכות בבוסתן של מעגן מיכאל אצל אברהם חסידים, ובסדר פסח שני אצלי בבית, ומתווכחים מי היה בסירה הראשונה, ואני מבסוט כי אני פטור מהתשובה כי סימנתי את המיקום.