שבת, יום הכיפורים שנת 1973. ברחובות שרר שקט. לקראת שתיים בצהריים חברים טובים של הורי הגיעו וסיפרו ששמעו בחדשות ה-BBC כי עומדת לפרוץ מלחמה. קצת קשה היה להאמין שביום הקדוש ביותר לנו יכולה לפרוץ מלחמה.

זמן לא רב אחר כך, מתפללים עטופי טליתות החלו לעזוב את בתי הכנסת ומכוניות החלו לנסוע ברחובות, מפרות בנסיעתן את הדממה. אני אז ילדה בת 10, תלמידת כיתה ה', הבנתי שמשהו גדול מתרחש ושמלחמה זה דבר רע.

בערבים נצמדנו למקלטי הרדיו ולחדשות הטלוויזיה וניסינו לדלות מידע על המתרחש. לא פעם הגיעו חדשות מעציבות מהחזית על שבויים, נעדרים או חיילים שנפלו במלחמה.

אבי גויס למקום עבודתו, והמפעל בו עבד פעל מסביב לשעון כדי לספק לצבא את הרכיבים החיוניים להם נזקק. בלילות נדרשו האזרחים להאפיל את החלונות ואת פנסי המכוניות במטרה להקשות על האויב.

בעורף התנהלו החיים בשגרה מתוחה, פרט לפעם אחת, בה באחד הימים נשמעה אזעקה ואנו מיהרנו לתפוס מחסה מתחת לעמודי בית הקרקע בו גרנו, משתופפים על שמיכה שפרשנו על האדמה עד שנשמעה אות ההרגעה.

נשים רבות ביניהן סבתי ואמי עסקו בסריגת צעיפים וכובעי צמר אשר נשלחו לחיילים בחזית. בבית ארגנו משלוחים לחיילים ואחותי הצעירה ואני הוספנו להם מכתבים וציורים. אחד המכתבים נשלח למורה האהוב שלנו לזמרה וציור, יצחק בן-ישראל אשר שירת בחזית ונעדר מביה"ס. ימים רבים לאחר מכן הגיעה ממנו גלויה מרגשת. חליפת גלויות נוספות היתה עם חייל חיל האוויר ,סגן יואב ארד ונמשכה עד סוף דצמבר ועם סג"מ בשם אילן ברונר.