הייתי בת 11.5 במגדל העמק בשכונת יפה-נוף. בערב יום כיפור כבר היתה תנועה רבה של רכבי צבא שנסעו וגייסו חיילים. בשבת בצהריים נשמעו אזעקות עולות ויורדות מבסיס ח״א הסמוך. הבנו שקורה משהו חריג וגדול.

כילדה לפני גיל בת מצווה שהחליטה לנסות לצום - תחושות הפחד והדאגה עזרו לי מאוד לעמוד במשימה. זכור לי שמאוד התלבטנו אם להפעיל את הרדיו מפאת קדושת היום אך בסופו של דבר פתחנו אותו ושמענו ססמאות של גיוס מילואים.

בערב , דקות ספורות אחרי שאכלנו סעודה מפסקת נשמע בום אדיר, אחריו היה שקט כי כולם היו בהלם. אני התכופפתי והנחתי ידיים על הראש כדי למנוע פגיעה. לא ידעתי אם יהיו עוד. אחרי ההתעשתות וההבנה שירו עלינו, בדיעבד התברר שהיה זה טיל פרוג סורי וכשכל החלונות, הדלתות והתריסים נופצו לרסיסים. יצאנו לרחוב, ההרס היה עצום.

אני הייתי יחפה וזוכרת את ההליכה על הזכוכיות ברחוב. חיפשנו מקלט. השכנים היו מבוהלים, הילדים בכו והיו מספר פצועים. זו היתה יריית הפתיחה למלחמה קשה וכואבת. זכרון זה צרוב בי לעולם.