ביום ראשון לאחר הקרב הקשה על נפ"ח, קרב שבו נהרג מפקד חטיבה 188 וסגנו, נכנסנו לחניון לילה מעבר לכביש. פיקד על חניון הלילה חיים דנון. לאחר שריכז את כל המפקדים סביבו ונתן הנחיות לגבי ההמשך, הוא אמר לי 'אתה תקבל ראשון תחמושת ודלק והחוליה הטכנית תטפל בטנק שלך. כשתסיים תצא לכביש, יגיעו עוד שתי טנקים ואתם תיסעו לעין זיוון לבצע חסימה לחטיבת טנקים שאמורה לפרוץ מכיוון קונטרה'. שאלתי איך שלושה טנקים יחסמו חטיבה, והוא ענה לי 'ברגע שתשמעו או תזהו טנקים מתקדמים תודיעו לנו בקשר. אנחנו נקפל את החניון ונחבור אליכם'.

יצאנו שלושת הטנקים לעין זיוון, התמקמנו וקיבלנו הוראות ממפקד הכוח. הוחלט שבכל טנק שני אנשים ישנים ושניים ערים. מפקד הכוח הודיע בקשר שהתמקמנו בעין זיוון ואז כעבור כעשרים דקות נפתחה עלינו אש תופת - ארטילריה, קטיושות, תותחים ומרגמות. האדמה רעדה.

ניסיתי להתקשר לטנקים שלידי אבל נחסמנו, בקשר שמעתי רוסית וערבית וכך גם כשניסיתי להתקשר לכוח שבחניון הלילה. הבנתי שבחסות הארטילריה הטנקים הסורים מתקדמים וחשבתי כבר על הרע מכל. הארטיליה נמשכה ואמרתי לנהג הטנק להתחיל לנסוע כדי לצאת מהשטח המטווח. הנהג התחיל לנסוע וכל כמה שניות אמר לי 'אני לא רואה כלום'. ניסיתי לפתוח קצת את כיפת המפקד כדי שאוכל לכוון אותו, ואז עף לי לתוך הטנק רסס של עפר ואבנים והבנתי שאני לא יכול לכוון אותו. ביקשתי שימשיך לנסוע לאט עד שנצא מהשטח המטווח. הוא המשיך לנסוע וכל כמה שניות אמר לי 'אני לא רואה כלום'.

יצאנו מהשטח המטווח, וגם האש פסקה. הטנקים הסורים לא פרצו ובבוקר יום שני חזרתי לכוח שעזבתי בלילה קודם בחניון הלילה בנפ"ח והמשכתי בלחימה עם הכוח.