כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הייתי בבית כנסת הסמך למאונט קיסקו. לפתע החלו התלחשויות בבית הכנסת ומתפללים באו אלי ואמרו לי שהמצרים חצו את תעלת סואץ. השבתי "לא יכול להיות, איך חצו את קו בר לב?". חזרנו הביתה ולמרות היום הקדוש פתחנו את הטלוויזיה וראינו את המצרים שועטים פנימה בכוחות גדולים. פחד אחז בכולנו. ניסיתי להשיג כרטיסים בטלפון ולא עלה בידי.

שבוע אחרי התארגנתי ויצאתי לניו יורק לחפש בסוכנויות נסיעות כרטיסי טיסה ארצה. מיד נאמר לי שיש מיעוט טיסות לארץ, מסבים את מטוסי הנוסעים למטוסי הובלה, מובילים נשק לארץ. מיד תרמתי כסף בסכום המתאים לטיל - רכשתי טיל כמאמץ ועזרה למלחמה. מתמיהה איך ,אבל כן אפשר וחשוב היה לתרום.

השגתי כרטיס טיסה רק לאחר שציינתי שאני אחות במקצועי , וכשאשוב לארץ מיד אצטרף לצוות בית חולים העמק בעפולה בו עבדתי. שלחתי להורי בטלגרם הודעה באיזו טיסה אני מגיעה. המטוס היה מפוצץ נוסעים, פגשתי שם את עמי פוס שלמד איתי בבית הספר העממי, שיצא מלימדיו בארה"ב כדי להצטרף למילחמה.

בלונדון עלו נוסעים בעמידה, נדחסו, החלפנו מדי פעם מקום עם העומדים כדי להקל עליהם. משהגעתי לשדה התעופה, לא חיכתה לי המשפחה. צילצלתי הביתה ולא היה מענה, ניסיתי שוב ושוב בחרדה גוברת והולכת. הורי גרו בגליל, יום לפני כן עבר מעל המושב טיל ה"פרוג".

ואז סוף סוף אמי ענתה, "מיקלה, איך התקשרת מארה"ב?, מזל שעליתי הביתה מן הרפת, אנחנו בחליבה", השבתי לה "אמא שלחתי לכם טלגרמה, שאני בדרך הביתה, אני בנמל התעופה". היא אמרה: "אוי חמודה לא קבלנו אותה, תעלי על מונית ובואי הביתה".

נסענו בדרך צפונה בארץ חשוכה ובאווירת אימה. מיד הצטרפתי למחלקה בה עבדתי, מחלקת כירורגית הילדים, שהוסבה לקלוט חיילים פצועים. באותם ימים אחי קיבל הודעה כי הוא מגוייס עד אפריל, אבל מדי פעם קפץ מהגולן עם קבוצת חיילים חברים להתקלח ולנשנש ממטבחה של אמא והיה מאושר כי שבתי הביתה לתת את חלקי למלחמה.