בשנת 1973 הייתי בת 26 עם 2 בנות, בנות שלוש ושנתיים. בעלי גויס בערב כיפור ישירות מבית הכנסת לגזרה של תעלת סואץ, בתחילה לבניית הגשר, לאחר מכן למשימות נוספות בגזרה הזאת, ולקראת סוף המלחמה בגזרת הצפון.

התחושות בעורף באותה תקופה היו קשות. האווירה היה של חוסר אונים והמוות שרר באוויר לצד שקט אין סופי. במקום שבו גרנו נוצר מעין מנהג של הנשים בעורף שישבו במרפסות וחיכו למכונית השחורה שתגיע עם ההודעה הנוראה. במהלך התקופה הגיעו מכוניות כאלה עם הודעה על שכנים וחברים שלא יחזרו.

צהריים אחד בעוד הבנות ישנות, ישבתי במרפסת ומכונית שחורה עוצרת מחוץ לבניין שגרנו בו. שני חיילים יוצאים מהרכב ונכנסים לבניין ומתחילים לעלות במדרגות. אני עומדת מחוץ לדלת ושומעת כל מדרגה ומדרגה שהם עולים, והנשימות שלי נהיות כבדות יותר ויותר והמחשבות הולכות למקומות הכי נוראיים שיש.

לאחר זמן שנראה כמו נצח הם עוברים את הדירה שלי ועולים לקומה מעל. המציאות הייתה שהם באו לבקר חבר שגר מעלינו. סך הכל בעלי שירת במלחמה הזאת 6 חודשים רצופים, וסך הכל שירת במילואים עד גיל 45.

לאחר שחזר חווינו יחד תופעות שהיום אנחנו יודעים להגדיר אותם כהלם קרב, כמו סיוטים וצרחות בלילה וכן רעשים במהלך הלילה מתוך הבית או מחוץ לבית שגרמו לו מתוך שינה לעבור לישון מתחת למיטה. עם השנים התגברנו יחד על הקשיים והבאנו לעולם בת נוספת וחיינו חיים טובים יחד.

לפני חצי שנה בעלי נפטר ואני כותבת את הזיכרון הזה לזכרו