ב-73 הייתי סטודנטית לעבודה סוציאלית, אחרי שבצבא הייתי סמלת סעד בגדוד 12 בגולני. כשהתחילה המלחמה התנדבתי עם חברים לשירות בבנק הדם של מגן דוד.

אחרי כשבועיים-שלושה, פתאום קיבלתי טלפון מהמג"ד שלי בגולני, חיים סלע ז"ל. הוא ביקש ממני להתגייס ולהקים מנגנון סעד באוגדה 440 בה שירת כקצין אגם. "אין פה שום מנגנון סעד" אמר לי. "את חייבת לבוא לעזור". השבתי לו: "אבל אני הייתי אחת משתי סמלות סעד בגדוד, ופה אתה רוצה שאקים מנגנון לאוגדה?". "תביאי איזה חברות שאת יכולה, נגייס אותן", אמר לי.

קיבצתי 3 חברות, ביניהן אחותו של חיים סלע, וכך הגענו למיתלה, שם ישבה האוגדה. חיילים מילואימניקים מפוזרים בשטח במוצבים ועמדות, שלא יצאו הביתה שבועות, שמשפחותיהם בעורף זקוקות להם מכל מיני סיבות.

נתנו לי ג'יפ עם נהג, להתחיל לעבור בין היחידות המפוזרות, עמדות הטנקים והתותחנים ולראיין את החיילים. היה מרגש לעבור בעמדות המאולתרות, לפגוש חיילים מאובקים שלא ראו בחורה מזה זמן רב.

שימשתי כאוזן קשבת, כקב"ן לעת מצוא. הקשבתי לכל הקשיים. הייתי צריכה להחליט את מי לשחרר לחופשה, אבל בעיקר לנסות להפעיל את העורף לטפל בבעיותיהם של אלה היושבים בחזית. בכל עמדה שהגעתי הם רצו להאכיל אותי. אכלתי יותר בשר לוף משאכלתי בכל חיי. כשסיימתי לראיין גדוד אחד הייתי עוברת לגדוד שני.

לא פעם הודיעו לי שגדוד התותחנים הזה עובר מעבר לתעלה, ואחר יבוא במקומו, ועלי להתחיל מהתחלה לראיין את הגדוד החדש. כך עברו 114 ימי המילואים שלי. מאז הוקמו גם ביחידות המילואים גם תפקידי ת"ש וגם התיחסות לבריאות הנפש. כל זה לא היה קיים אז ב-73.