ערב המלחמה הגדוד היה ממוקם בגזרה הדרומית של התעלה, ויחד עם גדוד שריון החזקנו את הגזרה. הגדוד מנה שולש סוללות. אחת מהסוללות ישבה במעוז שהתותחים היו שם בתוך בונקרים עם הקנים מכוונים כלפי אזור סואץ. קראנו למקום תותחי נברון.

יערי היה מפקד אחת מהסוללות שהיו בשטח. יערי היה בחור דתי גבוה וצנום שהיה אהוב על חייליו והוא אהב אותם. אני ישבתי בקש"א שהיה ממוקם על אחד ההרים במעבר המתלה, ובצד השני של ההר הייתה ממוקמת מפקדת הגדוד. הייתי בתפקיד קשר, יושב במרכזיה בהאזנה לקשר ולהעברת מסרים לשטח.

אבל הדבר היותר חשוב היה קו הטלפון שממנו החיילים יכלו מהשטח ליצור קשר עם בני המשפחות שלהם (כמובן למי שהיו להם קוי טלפון בבית). אחד מהחיילים שהיה מתקשר אלי כמעט יום-יום היה יערי. הוא עמד להינשא מספר ימים לאחר יום כיפור ורצה לסגור את הדברים לחתונה.

כשפרצה המלחמה מפקד הגדוד שרצה לשמור על יערי העביר אותו למיפקדה על מנת לשמור עליו שחס וחלילה לא יפגע בשטח. באחד מהימים יערי רצה לעלות לקש"א על מנת ליצור קשר עם החיילים בשטח ועם חברתו. הוא ביקש מאחד מהנהגים להקפיצו לקש"א. הנהג פחד לנהוג ויערי החליפו בנהיגה.

בדרך לעליה היתה הפגזה על ההר ומאחד הפגזים שנפלו צמוד לג'יפ עף רסיס אשר פגע ביערי והרגו במקום. אני ואחרים שישבנו על ההר בתוך תעלת מגן חיכינו לבואו, ושבושש להגיע פחדנו שקרה משהו אבל לא העלנו על דעתנו שיערי נהרג.

לאחר זמן מה ג'יפ אחר שהגיע לאזור הקש"א סיפר לנו מה קרה. מותו גרם להלם בגדוד. אז לא חשבנו שבמהלך המלחמה יהיו עוד הרוגים מהגדוד ואני חושב שעד ימים אלו אני ואחרים לא התאוששנו מהמוות של יערי.

כפי שצינתי היה קשר הדוק וכמעט יומיומי בין יערי לחברתו, ובימים שלאחר הנפילה קיבלתי עשרות טלפונים מהחברה שלא הבינה מדוע יערי לא מתקשר. היות וההודעה על מותו לא הגיע עדיין למישפחתו נאלצתי לא לספר לה על מותו, והתשובה אליה הייתה שהוא יצא לשטח וקשה לדבר שם בטלפון, מחכים שהוא יגיע וכדומה. עד שבאחת השיחות היא כבר לא האמינה לי, ואמרה לי: "תגיד את האמת, קרה לו משהו". ואני שלא יכולתי יותר להתאפק פרצתי בבכי ויותר לא שמעתי ממנה.