*"אוי ואבוי! זה מיגים"*

חצי האי סיני היה בעבור חיל האוויר נכס שלא היה לו קודם. לראשונה, מאז קום המדינה, לחיל ניתן שטח אימונים נרחב שאפשר לו אימונים לאורך מיילים ולמשך שעות טיסה ארוכות. בחצי האי פעלו מספר יחידות בקרה אווירית ומספר בסיסי אימונים ובסיסי קבע.

אני, רותי פורפר, אז - רותי אברהם, שירתתי במהלך המלחמה בבסיס חיל האוויר בשארם א-שיח שבחצי האי סיני. לעומת חיילים רבים אחרים, הייתי כבר בבסיס עם פרוץ המלחמה. ישנתי את שנת הלילה שלי עד שעה מאוחרת, כאשר ב-13:00 בצהרים שמעתי דפיקות חזקות בדלת, הגיע חייל מהתחזוקה וקרא לי דחוף להגיע לתחזוקה, שם תפקדתי כפקידת מפקד התחזוקה.

התלבשתי מהר ואיך שהגעתי למשרד שהיה קרוב מאוד למסלול, שמעתי אזעקה של זינוק פאנטומים. בשארם א-שיח, לא הייתה טייסת קרב קבועה, ובאותו הזמן שהו בבסיס שני פאנטומים באופן מקרי. אני וחיילי התחזוקה שהוזעקו גם למקום, עמדנו לצד מסלול ההמראה וראינו את מטוסי הפאנטום ממריאים, מראה אליו היינו רגילים. אבל אז, הגיע מראה שאליו היינו רגילים פחות: מיד אחריהם, ראינו עוד מטוסים באוויר - כמו ציפורים. אני ושני החיילים שעמדו לצידי בשוליי המסלול, לא הבנו מה אלה. אנשי חיל האוויר כן אמורים להבין בזיהוי מטוסים, אבל הם הסתכלו על המטוסים ושאלו אחד את השני: "מה זה? מה זה המטוסים האלה?"

המטוסים, טסו מאוד נמוך כדי שהמכ"ם לא יקלוט אותם. דני, פקח הטיסה מהמגדל קלט אותם בעין. הוא קרא בקשר לבקר שישב על ההר בבסיס הבקרה מול המכ"ם: "אני רואה מיגים מגיעים לעברינו...", הבקר ענה לו: "תרכיב משקפיים! אני לא רואה כלום!".

פתאום, קלטנו שמהמטוסים נזרקות פצצות על המסלול ממש מטר ליד איפה שעמדנו, ואז ירד לכולנו האסימון! "אוי ואבוי! זה מיגים!". הפצצות שהטילו מטוסי המיג, לא התפוצצו למזלנו, בגלל גובה הטיסה הנמוך שלהם כדי שהמכ"ם לא יקלוט אותם, ובכך ניצלנו ממוות. מכאן התפתח קרב אווירי, בו שני מטוסי הפאנטום שהמריאו לפני דקות אחדות והיו כבר באוויר, הפילו את המיגים אחד אחרי השני לעינינו ההמומות.

ימי המלחמה עוברים עליי כשהאזעקות חוזרות ונשנות בבסיס. יחידת הבקרה הסמוכה לבסיס למעלה על הר הצפרא, מופצצת מטיל שנשלח לעברם ואני מאבדת את אחד מחבריי הטובים שנהרג מפגיעת הטיל יחד עם עוד ארבעה חיילים נוספים מיחידת הבקרה. המתח הגדול, קולות הנפץ, האזעקות והעבודה האינטנסיבית עושים את שלהם.

אחת מדאגותיי הגדולות היתה הדאגה של הוריי אליי כבתם היחידה. במכתבים ששלחתי אליהם, (הכל נשמר) כתבתי להם באופן כללי ולא מפורט את כל מה שעובר עליי. לא יכולתי לפרט. בשלב מסוים כשפירטתי, הצנזורה מחקה.