"באתם להחליף את הסוללה שנכחדה" – כך נאמר בתדריך המזורז.



לא נראה לי שהרבה חיילים היו "ברי מזל" להשתתף באותה מלחמה בשתי החזיתות.
אנחנו לגלגנו על גורלנו וקראנו לעצמנו חיילי "סינרמה" (מלשון סיני-רמה), חיילים ששרתו גם בסיני וגם ברמה.

את המלחמה התחלתי בקרבות הבלימה ברמת הגולן בתור כוון בתומת "רומח" 175 מ"מ בגדוד 55.

לאחר שלב הבלימה סייענו במתקפת הנגד ואף הצלחנו לירות לפאתי דמשק. ביום השמיני למלחמה במתקפת הנגד של כוחותינו , בחאן ארנבה איבדנו את מפקד הסוללה סגן אורן פז ז"ל.

הייתי קרוב מאד לאירוע הקשה. אורן פז ז"ל, היה דמות מופת בעבורי. יום מותו הוא טראומטי ומלווה אותי עד היום. מידי פעם אני רואה בעיני רוחי את עיני התכלת של אורן ושומע את הדיבור השקט והרך שלו.

לאחר תשעה ימי לחימה בגולן העבירו אותנו לסיני אך הפעם עם תותחי "קרדום" 203 מ"מ (נאמר לנו שאזלה התחמושת ל"רומח").
המשכנו תחת פיקודו של יוסי סייג שלקח פיקוד בצורה מרשימה והשרה עלינו ביטחון..

ברמת הגולן למדנו להכיר את שריקת הפגזים שירינו ("יציאות") כמו-גם את הנפילות שהיו בקרבתנו והצלחנו להבחין בין קולות של קטיושות, מטוסים וכלים אחרים.

עתה בדיונות האין סופיות של מרחבי סיני הכרנו רעשים שונים למה שכבר הורגלנו. כנראה שהפגזים והפצצות שפגעו בסלעי הטרשים ואבני הבזלת השחורה של רמת הגולן ניתצו חזרה לאוויר והפכו
לרסיסים גדולים ומאיימים ואילו בסיני נראה כאילו שהפגזים לא ממש מתנפצים, אלא
מתחפרים" בדיונות הענק תוך "יצירת" ענני חול אימתניים.

גם רעמי של התותחים שלנו, בעלי הקנה הרחב במיוחד, "לבשו" ארשת-קולית אחרת: מעין צליל עמום-מתכתי שונה-משהו. בנוסף לכלים החדשים חברו לצוות שלנו חיילים חדשים שהחליפו חיילים שנפגעו.

כל אלה יצרו "שאון מלחמה" חדש ונתנו מעין הרגשה שמדובר במלחמה אחרת.
זו פעם ראשונה שהצוות הסיר נעליים לכמה דקות והתקלח ("מקלחת" = שתי דקות של שפריץ מים מצינור לכמה חיילים בו זמנית), ופעם ראשונה שהורי שמעו את קולי ולו רק למשך דקה.

לא היה לנו זמן רב לתהות על טיבם של התומתי"ם החדשים או להכיר את החברים החדשים שהצטרפו אלינו שהרי כבר בהתחלה קיבלנו הלם ראשוני בדמות שרידים מפויחים של סוללת תותחים שנפגעו ממפציצים עיראקיים (כך סיפרו), ולצידם מוטלות גופות חיילים שלנו שחלקם מכוסים בשמיכות ונעליים בצבצו מבעדן.

"באתם להחליף את הסוללה שנכחדה" – כך נאמר בתדריך המזורז.

בהמשך הספקנו "לבקר" בציר טאסה-עיסמאיליה לעבור דרך "החווה הסינית" ולבסוף
לחצות את התעלה ולהגיע עד לפאיד שבאפריקה.

מה שאני הכי זוכר מחצי האי סיני זה את מרחבי החול בלתי נגמרים ועליהם המוני שרידים מפויחים של טנקים לצדם של שיירות בלתי נגמרות של טנקים וכלי רכבים מסוגים שונים, כולם תקועים בפקק ענק.... רעש בלתי פוסק של מטוסים, קולות נפץ שלנו ושלהם וברקע נבלעים קולות חיילים. לעיתים מפאת ההמולה הרבה נאלצנו לשוחח עם נהג התומ"ת שלנו באמצעות מכה קלה עם לום, על הקסדה שחבש.

יש הבדל עצום בין חייל פשוט שניזון מאינפורמציה של דרגים נמוכים יחסית לבין מפקד גדוד בכל הקשור מה שקורה עכשיו בשטח ומה שמתוכנן להיעשות;

ימים רבים הלכתי בתחושה שגם מפקדיי היו אובדי עצות בדיוק כמוני.

למרות זאת, בפרספקטיבה של הזמן, אני חושב שהמפקדים שלנו התנהגו למופת, שיתפו אותנו במרב המידע שהצליחו לאסוף ותמיד דאגו להקנות לנו "גאוות יחידה".

זכורה לי יוזמה ברוכה של אחד המפקדים שלנו שאסף כמה חיילים מצוותים שונים והסיע אותנו ברכב
משוריין למרחק של 10-15 ק"מ מערבה, כדי שנחזה במו-עיננו בכלים המצרים שנפגעו מאש תותחינו יומיים קודם לכן.

הוא הראה לנו שרידים של פגזים שלנו בינות לרכבי האויב המפויחים, בחלקם אף נותר כיתוב שעל הפגזים וחומר צהוב שנשפך.

אני זוכר לטובה את חיילי החימוש שהיו צמודים אלינו וכל פעם הייתי נפעם מחדש לגלות כיצד התגברו על תקלה שהייתה בצידוד הקנה או בפריסת זחל (נפילת שרשרת) או באלתור של הורדת מעדר שנתקע.

לאחר יותר מחודש מסיום המלחמה הגעתי לחופשה בת יומיים לבית הורי. אני זוכר שהייתי בשוק מוחלט כאשר הלכתי עם אבי למרכז העיר ולא הבחנתי בשום שינוי .
אנשים המשיכו ללכת לקניות והחיים נמשכו כרגיל .

עולם כמנהגו נוהג. שנים רבות לא יכולתי לדבר על המלחמה ההיא ועל הצלקות שהותירה בי