ביר גפגפה.

היום יום שני ה- 8 באוקטובר 1973. השחר עלה לאיטו, אינו ממהר לשום מקום.

היום יום הולדתי ה- 23. גם אני לא מיהרתי לשום מקום. איזה כיף, איזו שמחה.

איזה מקום ואיזה מצב לחגוג יום הולדת. השמש עלתה, מישהו הביא שש-בש ושיחקנו. כולם רבצו באפס מעשה מול חמשת המטוסים שלנו על טייסיהם הקשורים בתאים ממתינים להזנקה, או לביטול הכוננות.

אני הייתי שייך לצוות של המטוס החמישי, 'הספייר', שהיה מוזנק רק במקרה של תקלה באחד מארבעת המטוסים האחרים.

אבל במלחמה כמו במלחמה יום הולדת לא חוגגים ושש-בש לא משחקים. בשנייה אחת נגמר המחזה הסוריאליסטי.

חמשת הטייסים סגרו לפתע בטריקה את חופות התאים תוך שהם מסמנים לנו בידיהם על התנעה, מקדימים בשניות ספורות את האזעקה שקרעה את השקט המדומה.

מיד לאחר התנעת המנועים, זינקו ארבעת המטוסים הראשונים, רצו לקצה המסלול והמריאו ללא כל שהייה. הטייס שלנו החמישי עדיין המתין במקומו.

לא עברו 20 שניות ושמעתי רעש מטוסים המתקרבים אלינו מכוון דרום מזרח. לא יתכן שהם כבר סיימו את ההמראה (לכוון צפון מערב) ועשו עיקוף וכבר מגיחים מעלינו מהצד השני, חשבתי.

הרמתי עיני לשמים הכחולים, השמיים שכל כך אהבתי, וראיתי מעלינו בגובה נמוך, רביעיית מטוסי 'סוחוי' מצריים מטילים פצצות. כמו ביצים.

צעקתי: "מפציצים! מפציצים!"

הטייס שלנו זינק, רץ למסלול והמריא בין הפצצות שהוטלו והרימו ערימות חול ואספלט.

רצתי לדת"ק לתפוס מחסה, קלטתי את אריק סקשידלק מרים את הרובה הצ'כי שנשא על כתפו ומכוון אותו לעבר המטוסים התוקפים. הדת"ק שהיה פתוח מאחור ומלפנים לאפשר כניסה ויציאה של מטוסים, לא יכול היה לתת מחסה מושלם.

אם הייתה נופלת פצצה בפתח... אלוהים (אם קיים),ישמור.

כולם נשכבו על הרצפה מכסים את ראשם בידיהם. אני משום מה התביישתי לשכב כמותם, אז עמדתי, זקוף, דחפתי את פרצופי לקיר המעוגל בכיפה מרגיש חסר אונים ומחכה שהסכנה תחלוף.

לא פחד אלא חוסר אונים. הרעש היה נוראי ומחריש אוזניים.

הפצצות הרבות והכבדות במשקל 250 ו- 500 ק"ג התפוצצו ביחד וזו אחר זו, רעש הפיצוצים התלווה לרעש האזעקה המייבבת ומחרישת האוזניים. כאילו והכריזו על סוף העולם. האדמה רעדה. גיהינום עלי אדמות.

אחת מעמדות הנ"מ ספגה פגיעה ישירה, וכל אנשי הסוללה נהרגו. גדוד רפואה שהתארגן במסדר ליד האוגדה, ספג פגיעה ונהרגו כמה חובשים.

כמובן ששוב נגרמו נזקים למסלול, שתוקנו בהמשך, והוא הושמש במהירות לפעילות. התפתח קרב אויר שבמהלכו הפילו טייסינו את ארבעת מטוסי האויב. אחר כך השתרר שקט, שהופר מדי פעם ע"י קולות פיצוץ רמים של חלק מהפצצות שהוטלו עם מרעומי השהייה. 'הפינאלה' של תזמורת המוות וההרס.

חמשת מטוסינו נחתו בשלום ומיד התנפלנו עליהם והכנו אותם למשימה הבאה ולקרב הבא.