עד ערב ראש השנה 1973 הייתי רופא של הגזרה הצפונית .
מושבי בבלוזה.

כל יום סיור במעוזים , בחרדה למה שמתרחש מעבר לתעלה. ידענו שהמלחמה קרבה .

במוצאי יום הכיפורים הגענו לבסיס ובתנועה חפוזה על הכלים ( גדוד חרמש) דרומה. לא אתאר את הקרבות בו נתלנו חלק כגון חבירה למוצב בודפשט, חציית התעלה ודהירה דרומה לסואץ כוח חילוץ לכוחות בעיר .

אני , רופא גדודי פרסתי עם ששת החובשים, אנשי מילואים ובתוך דקות קלטתי כ-30 פצועים בדרגות פציעה שונות.

הלם ראשוני.

החלטתי על מיון ראשוני מהיר , חלוקת תפקידים ואישית בחרתי את הפצוע הקשה ביותר עם סיכוי מסוים להצילו . ההחלטה הייתה קשה מאחר ומרבית הפצועים נזקקו לטיפול , בחלקו מציל חיים.

רוב המאמץ היה להציל קצין שריון , פציעה אנושה בחזה ימין , עצירת הדימום , מס עירויים ללא מוצרי דם , ופנוי מוטס מהיר (תודות לסמג׳ד) תחת אש .

בהמשך עברתי על הטיפולים שניתנו למרבים הפצועים ע״י 6 החובשים שעשו עבודה נפלאה .

חשתי באפיסת כוחות וכן תסכול ופחד מתהליך קבלת ההחלטה בעיקר מאין סלקציה , במי לטפל קודם , ואולי שגיתי בבחירה .

לאחר מספר שעות נחת לידנו עירן דולב מרפ דרום והעליתי בפניו את הדילמה הקשה של רופא יחד בגדוד קרבי קדמי בארוע רב נפגעים , קבלת החלטות קשות .

גאוותי בכך שפגשתי לאחר מס חודשים את קצין השריון הצעיר , בריא ושלם ( עם נכות מסוימת לצערי)