הבשורה המרה.

את הזיכרון הזה ממלחמת יום הכיפורים אני מבקש לרשום לזכר יובל אבידר ז״ל.

יובל, חברי הטוב, היה מ״פ טנקים.

הוא השתחרר ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה. בצוהרי יום הכיפורים 1973, נקראנו שנינו טלפונית להתייצב. לא עזבנו את הבית לפני שנפרדנו טלפונית. יובל נקרא לפקד על פלוגת טנקים בגדוד 433 בחטיבה 500 עליה פיקד נחום זקן.

הם נסעו על שרשרות והצטרפו לקרבות הבלימה בגזרה המרכזית של תעלת סואץ.

אני השתחררתי כמה חודשים לפני יום הכיפורים, וגם עדיין לא שויכתי לגדוד מילואים. ביום הכיפורים צורפתי לגדוד 329, גדוד תותחי ׳רומח׳ ארוכי קנה, שאנשיו, כמוני, יוצאי גדוד 55. שימשתי כסגן מפקד הסוללה, שמפקדה אילן אדמון היה משכמו ומעלה. נסענו עם מובילים לכוון רפידים והמשכנו על שרשראות אל ציר הג׳די. וכך התגלגלו אירועי המלחמה. ירינו סביב השעון עד שנגמרה התחמושת. ב 19/10 החלפנו בשטח את קני ה ׳רומח׳ עם קני ארטילריה קצרים יותר (׳קרדום׳ 206 מ״מ). קיצור הטווח הביא אותנו לקדמת החזית. התברר בדיעבד שקצין תצפית מצרי, שהיה ממוקם על בסיס טילים נטוש טווח את הסוללה שלנו. חייל נהרג וכמה נפצעו כולל אנחנו המפקדים. אילן נפגע בכף ידו, ואני חטפתי רסיס במצח. נחבשנו וחזרנו לסוללה.

ב 13/10 הושמדה סוללה א׳ של הגדוד שלנו על ידי מטוסי האנטר עירקיים. במקום בו קרה הדבר הייתי מפקד סוללת תותחי 175 מ״מ בסוף שירותי הסדיר.

ב 26/10 חצינו את התעלה על גשר הדוברות, והצטרפנו ללוחמה בארמיה השלישית הנצורה ולסיוע לכוחות הלכודים בסואץ.

ב 31/10/73 קיבלנו פקודה לנוע ולהתמקם בקרבת הק״מ ה 101 לכוון קהיר.

אני הובלתי את השיירה שכללה תותחים ועשרות כלי רכב.

בכל ימי המלחמה חיפשתי כל רסיס מידע על חברי יובל אבידר אך ללא כל תוצאה. לפתע אני מבחין מולי ברכב אמריקאי גדול ובתוכו, אני מזהה מיד, את אלדד אבידר סא״ל במיל, אבא של יובל חברי.

אי אפשר היה לטעות. פנים קשוחות עם צלקת עמוקה במצח, שיער לבן ומרשים. ביקשתי בקשר מאילן ומהסמג״ד עוזי לגרמן שהיו בסוף השיירה לעצור את המכונית. הייתי נסער. "שאלו אם זה אכן אלדד אבידר", ביקשתי.

התשובה החיובית הגיעה, ואני קטעתי אותו בשאלה "מה עם יובל"?!

"אלדד יגיע אלינו יותר מאוחר לסוללה" אמרו לי בקשר. "ולשאלתך איך הוא נראה", הרגיעו אותי, "בסדר".

הייתי בהתרוממות רוח. יובל בוודאי חי. אחרת מה עשה אבא שלו על אדמת מצרים בתוך הקרבות?!

הגענו והתמקמנו בקרבת הק״מ ה-101 לקהיר, ולאחר כמה שעות הוסט פתח אוהל המפקדה ואלדד ניצב בפתח. "מה עם יובל? מה עם יובל?" שאלתי. ואלדד שהיה מלווה באח של חסידה, אימו של יובל, אומר לי בוא נצא אל מחוץ לאוהל.

"אל תתפרץ עכשיו" אמר לי אלדד והמשיך: "יובל הלך!". הוא לחם כפי שהיה מצופה ממנו! אמיץ, מקצועי ובוטח, חשוף בצריח הוא ספג טיל ביום הרביעי למלחמה בערב סוכות.

לא רצינו לספר לך כדי שתוכל להמשיך.

הוריו של יובל היו מלח הארץ. אנשי פלמ״ח שנלחמו בקרבות מלחמת יום העצמאות, עלו להתיישבות בקיבוץ יפתח, שם נולד הבן הראשון בקיבוץ, יובל.

לימים נקרא אלדד לקבע והיה סמח״ט חטיבה 10 ׳הראל׳ של השריון שהשתתפה בשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים.

לאלדד היה חשוב לדעת שיובל תיפקד נכון, ושהוא אכן היה כפי שתיארו אותו מפקדיו: סמכותי, שקול ומנהיג. זה מה שהביא את אלדד לאתרי הקרבות.

בעת הפסקת האש נסעתי בחזרה לסיני למקום בו נפל יובל. ביחד עם ההורים, החברים והמפקד שהחליף את יובל. טיפסנו על הדיונה, וניסינו לשחזר את תמונת הקרב.

מכל מאורעות המלחמה אני זוכר את הפגישה עם אלדד כרגע מכונן.

איזה אנשים מופלאים הם בני משפחת אבידר, שבזכותם ובזכות שכמותם אנו כאן היום.

שנים רבות הייתי בקשר עם חסידה ואלדד אבידר עד שהלכו לעולמם. הם היו ועודם דמויות מופת בחיי ובתולדות המדינה!

בני יובל קרוי על שם יובל אבידר חברי הטוב.