"היינו צעירים וזו הייתה חווית האובדן הראשונה אותה חווינו בחיינו"

באר שבע, אני תלמיד כיתה ט' במקיף א'. אבי וכל שאר האבות והמורים שלנו בשכונה מגוייסים ואנחנו הצעירים נותרנו חסרי תעסוקה, ביה"ס נסגר וחיפשנו איך לעזור במאמץ המלחמתי .

מול הבית בו התגוררנו הסתיימה חודש לפני כן בנייתו של בניין הדואר המרכזי של באר שבע הוא עדין לא היה מאוייש ולכן הפך להיות סניף הדואר המרכזי לכל החבילות שנשלחו לחזית הדרומית בסיני. מכל הארץ היו מגיעות חבילות שנשלחו ע"י המשפחות ליקירי ליבם והחלטתי לסייע בהתנדבות לדואר. הייתי מגיע בכל בוקר ועובד עד אחה"צ המאוחרים במיון המארזים והחבילות שהגיעו למרכז.

החבילות סודרו בערימות על פי מספרי הדואר הצבאי שהיה רשום עליהם ואח"כ עזרנו להעמיס אותם על המשאיות והטנדרים שכל יחידה שלחה למרכז זה על מנת להעביר את החבילות ללוחמים בחזית. מה שקרע את הלב היו החבילות שחזרו מהחזית עם סימן או כיתוב שהחייל לא נמצא ואין למי להעביר את החבילה.

הדילמות קשות, מה עושים עם החבילות שלא נמסרו? האם מחזירים לשולח במציאות בה אין דוורים כלל? חלק מהחבילות נפתחו ונקרעו בגלל הטילטול עד לסיני ובחזרה ולא ניתן היה להחזיר אותן למצבן המקורי. בחלק מהחבילות היו מוצרי מזון מתכלים שהתקלקלו וגרמו לקריעת העטיפות והחבילות, אך הזיכרון החד ביותר היו החבילות עליהם נרשם "חלל" או "נעדר בקרב".

המון דמעות זלגו על החבילות האלו. היינו צעירים וזו הייתה חווית האובדן הראשונה אותה חווינו בחיינו והיא זכורה לי עד היום, חמישים שנה אחריה.