בספטמבר 1973 סיימתי הדרכה של קורס חרמ״ש בגדוד 75 חטיבה 7. חניכי הקורס עם מספר מדריכים ירדו לסיני כפלוגת חרמ״ש בחטיבה 14. אני נשארתי במחנה נתן עם מספר מדריכים. זמן קצר לאחר מכן הגיעה פקודה מהמח״ט יאנוש בן-גל לצרף מפקד נגמ״ש לכוננות ברמה עם גדוד 77. אני נבחרתי והכוונה היתה שאשתחרר (סיום שירות) לאחר ימי הכוננות.

מיד לאחר ראש השנה הצטרפתי לגדוד 77 של אביגדור קהלני וצורפתי לצוות של חולית חימוש של הגדוד כמפקד הנגמ״ש. ההיכרות שלי עם הצוות היתה קצרה עד שהגדוד התמקם בשטחי כינוס. בשישי/שבת של פרוץ המלחמה נשלחתי לסייע להעלות נגמשים וטנקים כדי לתגבר את הגדוד. זכור לי שהיכולת של הצוות הטכני לתקן טנקים בשטחי אש היתה מוגבלת ולכן הצוות שאף להתמקם בשטח תאג״ד ואני וצוות מצומצם סייענו כאשר התאפשר לפנות פצועים מהשטח ולהביאם לתאג״ד.

התנועה עם הנגמ״ש הhיתה בקו שני אחרי הטנקים, כלומר במדרון אחורי או בתצפית ברכס אחד לפחות אחרי הטנקים. בשלב שהטנקים היו ברכסים מול עמק הבכא, לזכרוני מרבית הטנקים (אם לא כולם) נסוגו למדרון אחורי כאשר זיהו את המספרים האדירים של הטנקים הסורים השועטים לכיוונם. זה היה ״קיפאון זמני״ עד שהמג״ד קהלני שעמד בעמדת תצפית לעמק הבכא פרץ לקשר וצעק ״הם בורחים, הם בורחים, כולם להכניס כדור בקנה, עלו לעמדות ואש״ - לשמיעת הקריאה ״הם בורחים, הם בורחים ….״

הhיתה התאוששות מכריעה ומשמעת להפליא של כל הצוותים שצייתו לפקודה באותו התיזמון והביאו לאבדות קשות לטנקים הסורים ואף לתחילת נסיגתם. עד היום אני מאמין שהתושיה של קהלני וההתאוששות המדהימה של צוותי הטנקים בעמדות הירי הביאו את תחילת התפנית לקרב בעמק הבכא. מאז ועד היום מהדהד לי בראש ולא מרפה המשפט: ״הם בורחים, הם בורחים, כולם להכניס כדור בקנה, עלו לעמדות ואש״.