יום כיפור שעה 14.30, כולנו עטופי טליות בבית הכנסת. צפירות מרעישי אוזניים חותכu, את השקט. מכאן הכל מתחיל. מכשירי הרדיו נפתחים ומכאן הכל מתחיל. אנחנו משפחה עם 7 ילדים, 5 אחים ושתי אחיות. את צום פותחים בבית ההורים יחד עם משפחת האחות שבאה להתארח אצלנו לחג. האחות הצעירה משרתת בגולני כמשקית כח אדם ברמת הגולן ונשארה בבסיס בשל כוננות. אח צעיר נוסף משרת בקבע בחיל האוויר ביחידת נ.מ. ברפידים בסיני כרס"ר תחזוקה וגם הוא נשאר בבסיס. לא עוברת שעה קלה ומגיע צו 8 לאח הגדול שמוצב ביחידת תובלה בצפון, הצו גם כולל את המשאית שברשותו. צו שני מגיע לאח השני שמשרת בחיל ההנדסה ביחידה לפינוי פצצות. הצו הבא הוא לגיס מבאר שבע שמשרת בחיל ההנדסה, מחזיר את משפחתו ומתייצב ביחידה שלו בדרום הארץ.

האח הצעיר שהוא עתודאי וסיים שנה רביעית בלימודי רפואה בטכניון מגוייס לחיל הרפואה כחובש ומצטרף לחטיבה הירושלמית בסיני. הצו האחרון, מגיע עבורי . השעה כבר שבע בערב, אני מגויס לחיל השריון כמכונאי טנקים בחטיבה 401 לגדוד סיוע בסיני. הבית מתרוקן והשקט יורד. בבית אמא, אבא והסבתא מצד אבא. אמא סיפרה, שמהרגע שכולנו גוייסנו ובמשך כל החודשים הארוכים שנעדרנו מהבית וחלקנו מנותקי קשר, אבא שלא עישן כבכ מעל לחמש שנים, חוזר לעשן בשרשרת ומסתובב בבית כסהרורי ומשמיע את שמותנו ומביע דאגה הולכת וחוזרת לכולנו. ברוך השם, כולנו חוזרים בשלום וללא פגע פיזי הקורבן היחיד ממלחמה זו הוא אב המשפחה שנכנס לדכאון מתמשך וחולה במחלה ממארת. אבא נפטר בחודש ספטמבר 1974 והוא בין 48 שנים בלבד. אבל כבד יורד על המשפחה שמתפרקת מיסודה וסימניה ניכרים עד היום. אשמח גם לספר את המסע שעבר כל אחד מאיתנו במהלך מלחמה זו.