אליהו ״אילושה״ דזנשווילי
רציתי לספר סיפור שעדיין מעלה בי חיוך רחב לאהבת ישראל והעם - כמה שאנחנו שונים אבל בסוף אנחנו יחדיו ובאותו המקום שאוייבנו באים עלינו, אין לנו מישהו אחר חוץ מאת החברים שלצידנו. זה אני אני לא יכול לדייק בתאריך אבל אני זוכר את הסיפור שהיה: הסיפור שלי מתחיל בשלהי המלחמה, היינו בערך 20 חיילים בבונקר ברמה״ג שממנו היינו יוצאים למארבים נקודתיים באזור אום בוטנה.
היינו מצויים ימים ארוכים ללא אספקה, ללא אוכל וציוד נשארו רק גזרים ותפוחי אדמה לא מבושלים שלא היה אפילו אקסטרה מים בכדי לבשלם. כמה ימים לפני חתימת הסכם הפסקת האש, כשאנחנו עדיין ספונים בבונקר, אנחנו שומעים רעש גדול שמתקרב אלינו במהרה. הסרן שלנו שהיה מפקד המוצב קורא לכמה חיילים שאני הייתי גם בינהם שנדרוך את הנשק ונצא לראות מה מקור הרעש. לפתע אנחנו מזהים 2 רכבים של נחמנים שועטים לעברנו עם מוזיקה וריקודים ממש ליד הגבול. החבר׳ה הגיעו ממש עד אלינו באמצע הלחימה ממש עם מזון וחטיפים, המפקד דרש מהם לעזוב את המקום אבל הם התעקשו להישאר ולשמח את החברים בתוך הבונקר.
כיאה לנחמנים הם הציעו לנו להניח תפילין וכמובן שכולנו הנחנו גם כאלה שהיו יותר או פחות מסורתיים כמובן שהיינו ספונים בבונקר מזרחים אשכנזיים ימין ושמאל ממזרח וממערב אבל דבר אחד ידענו שבשביל לשרוד את הג׳ונגל הזה אנחנו חייבים להישאר מלוכדים. עם ישראל חי